התקשורת בישראל מוצפת בפרשנויות סביב נושא ההחלטה המצרית לבטל באופן חד-צדדי את הסכם הגז בין ישראל למצרים. ישנם פרשנים הטוענים שמדובר במהלך כלכלי בלבד. לעומתם, טוענים אחרים כי מדובר במהלך שעיקרו מדיני ומסכן את הסכם השלום בין ישראל למצרים. מאחר
שהפוליטיקה והכלכלה במזרח התיכון שלובים זה בזה (אולי יותר מאשר במקומות אחרים), ההסבר
ההגיוני ביותר הוא שמדובר במהלך המשלב בין הדברים.
צילום אחד הפיצוצים שהתרחשו בצינור המוביל גז ממצרים לישראל
כדי לנתח את ההחלטה המצרית, יש לבחון תחילה את מהלך האירועים בצורה אובייקטיבית - בשנת 2005 נחתם הסכם משולש - בין החברה הלאומית המצרית הכפופה לשר הנפט המצרי (EGAS), חברה מצרית בשם EMG (חברה שלמעשה הינה שותפות עסקית בינלאומית, בה ליוסי מימן כ-12.5% באמצעות חברת "אמפל", בעוד שיתר הבעלים בחברה הם משקיע מצרי המקורב לשלטון מובארכ בשם חסין סאלם, שבינתיים נמלט לספרד וטוען שמכר את אחזקותיו בחברה, ומשקיעים זרים, בעיקר אמריקאים, וכן חברת הגז התאילנדית שמחזיקה %25 מהחברה) וחברת החשמל הישראלית. ההסכם נועד להסדיר את הספקת הגז ממצרים לישראל. EGAS, החברה האחראית על איתור והפקה של הגז המצרי מטעם ממשלת מצרים התחייבה לספק את הגז ו-EMG נקבעה כגורם האחראי להעברת הגז באמצעות צינורות למתקן של חברת החשמל הישראלית באשקלון. ההסכם לווה בהסכם מדיני עליו חתמו שר התשתיות הישראלי דאז, בנימין בן אליעזר, ושר הנפט המצרי, בנוכחות ראש ממשלת מצרים דאז, ובו צוין כי הסכם הגז מהווה מעין המשך לנספח כלכלי בהסכם השלום עם מצרים (נספח בהסכם השלום שבכלל עוסק בנפט ולא בגז). כאן נקטה ישראל בצעד בעייתי משום שקשרה הסכם כלכלי במהותו לעניין מדיני ראשון במעלה - הסכם השלום בין המדינות - ובכך גרמה לכל משבר עסקי-כלכלי להפוך באופן אוטומטי גם למשבר מדיני.
כדי לנתח את ההחלטה המצרית, יש לבחון תחילה את מהלך האירועים בצורה אובייקטיבית - בשנת 2005 נחתם הסכם משולש - בין החברה הלאומית המצרית הכפופה לשר הנפט המצרי (EGAS), חברה מצרית בשם EMG (חברה שלמעשה הינה שותפות עסקית בינלאומית, בה ליוסי מימן כ-12.5% באמצעות חברת "אמפל", בעוד שיתר הבעלים בחברה הם משקיע מצרי המקורב לשלטון מובארכ בשם חסין סאלם, שבינתיים נמלט לספרד וטוען שמכר את אחזקותיו בחברה, ומשקיעים זרים, בעיקר אמריקאים, וכן חברת הגז התאילנדית שמחזיקה %25 מהחברה) וחברת החשמל הישראלית. ההסכם נועד להסדיר את הספקת הגז ממצרים לישראל. EGAS, החברה האחראית על איתור והפקה של הגז המצרי מטעם ממשלת מצרים התחייבה לספק את הגז ו-EMG נקבעה כגורם האחראי להעברת הגז באמצעות צינורות למתקן של חברת החשמל הישראלית באשקלון. ההסכם לווה בהסכם מדיני עליו חתמו שר התשתיות הישראלי דאז, בנימין בן אליעזר, ושר הנפט המצרי, בנוכחות ראש ממשלת מצרים דאז, ובו צוין כי הסכם הגז מהווה מעין המשך לנספח כלכלי בהסכם השלום עם מצרים (נספח בהסכם השלום שבכלל עוסק בנפט ולא בגז). כאן נקטה ישראל בצעד בעייתי משום שקשרה הסכם כלכלי במהותו לעניין מדיני ראשון במעלה - הסכם השלום בין המדינות - ובכך גרמה לכל משבר עסקי-כלכלי להפוך באופן אוטומטי גם למשבר מדיני.
בכל אופן, על-פי ההסכם המשולש, EGAS התחייבה לספק 7 מיליארד מ"ק גז טבעי לשנה לישראל למשך 20 שנה, עם אופציה להארכת החוזה. בעקבות ההסכם, החלה EMG בפרויקט להנחת צינור תת-ימי מאל-עריש לאשקלון לאורך 100 ק"מ בעלות של כ-500 מיליון דולר. ב-1 במאי 2008 החלה הזרמתו הראשונית של גז מצרי לחופי הארץ. ההחלטה העסקית של EMG נשענה על הערכה מוטעית לפיה החוזה ימומש לפחות למשך 20 שנה ויכסה על ההוצאה האדירה בתשתית הצינורות, אך מתברר כי החברה היתה אופטימית מדי. החברה נשענה על הערכה מוטעית לפיה מצרים היא מדינה יציבה, למרות שבפועל שליטה דאז, מבארכ, היה מעל גיל 70 ומאבקי הירושה כבר הסתמנו באופק לצד אופוזיציה עולה וגוברת נגד המשטר.
ההסכם שרד יפה, פחות או יותר, בין תחילת ההספקה בשנת 2008 ועד לנפילת משטרו של מבארכ בראשית 2011, עם שיבושים קלים למדי, אלא שבעקבות נפילת משטר מובארכ התרחשה סדרת פיצוצים/חבלות בצינור מצד גורמים אסלאמיים קיצוניים הקשורים לאלקאעידה (בסך הכל כ-14 פיצוצים/חבלות שהתרחשו מאז נפילת שלטון
מובארכ). בעקבות זאת, על-פי דיווחים בתקשורת, היתה זו EMG שפנתה לבוררות בינלאומית בשווייץ ואיימה
לתבוע מרשויות הגז
במצרים מיליארדי דולרים כפיצוי על השיבושים באספקת הגז שנגרמו לה בשל
פיגועי טרור שהתבצעו
בצינור מאז קריסת שלטונו של מבארכ. בתגובה, חברת הגז המצרית (EGAS) יצאה בהודעה החד-צדדית על ביטול ההסכם שנומק בחוב כספי
שבו נושאת לכאורה כלפיה חברת EMG על סך 56 מליון דולר בעבור הגז החלקי
שכן הוזרם לישראל מאז פיצוץ הצינור הראשון בפברואר 2011 (כ- 20%
מההתחייבות החוזית). סביר להניח שהחשש מתשלום מיליארדים עמד כנגד עיניהם של קברינטי חברת EGAS ולא הסכם השלום עם ישראל, אף על כך ניתן להתווכח. בהודעה רשמית שמסרה "אמפל" נטען כי EMG "רואה בביטול ההסכם צעד בלתי חוקי שנעשה שלא בתום לב". ב"אמפל" דרשו כי המצרים יחזרו בהם מהצעד וציינו כי בעלי המניות ב-EMG בוחנים צעדים משפטיים ואף שוקלים לפנות לגורמים מדיניים. כך הפכה התסבוכת הכלכלית למדינית כשלחברת EMG אינטרס כלכלי מובהק להפוך את הבעייה העסקית שלהם לעניין מדיני הנוגע ליחסי ישראל-מצרים. כך קרה שפוליטיקאים ישראלים שונים מיהרו לצאת בדברי הספד על השלום בין ישראל ומצרים וחיממו את הזירה הבינלאומית. חשוב להדגיש - הסכם הגז אינו סותר את הסכם השלום עם מצרים, אשר אינו כולל בשום מקום אזכור לפיו מצרים מחויבת לספק גז לישראל. גז לא נכלל כלל בהסכם המקורי. הטעות של ממשלת ישראל היתה, כאמור, ב-2005, כאשר כרכה את הסכם הגז עם הסכם מדיני, לפיו הסכם הגז מהווה המשך לעקרון שהוזכר בהסכם השלום בין ישראל למצרים בהקשר אחר - של אספקת הנפט ממצרים לישראל.
מהלך האירועים מראה כי מדובר במחלוקת כלכלית במהותה, אך לא ניתן להתעלם גם מהרקע המדיני שבודאי השפיע על ההחלטה המצרית. מצרים, מאז נפילת מבארכ, פונה בהדרגה לעבר אג'נדה אסלאמית קיצונית הטומנת בחובה סבירות גבוהה לעימות עם ישראל. הדבר בא לידי ביטוי בעליית כוחם של האחים המוסלמים (תנועת האם של החמאס) ושל הסלפים (מוסלמים אדוקים, חלקם ג'האדיסטים). כעת אומנם שולטת במצרים מועצה צבאית זמנית, המנוהלת על-ידי הגנרל טנטאוי הנחשב לגורם פרגמטי, שלא ידחף לביטול הסכמים בינלאומיים, אך הלחץ הציבורי לביטול הסכם הגז עושה את שלו. למרות ההכחשות מצד גורמים רשמיים במצרים, לא סביר להניח שהחברה קיבלה את ההחלטה ללא אישור ממשלת מצרים, אם כי גם זה ייתכן באווירת הכאוס במדינה. האווירה הציבורית במצרים קשה כלפי ישראל וההנחה הרווחת היא שמחיר הגז המצרי הנמכר לישראל הינו זול מדי (2.5 דולר למ"ק) ושגורמים המקורבים למבארכ "תפרו" את חוזה הגז בצורה מושחתת, כדי לקדם אינטרסים אישיים. כיום, ההסכם נחשב במצרים למעשה הונאה של המשטר הישן. בכירים במשטר הישן ושני בניו של מבארכ נחקרים בפרשת שוחד בעניין. מדי יום שומע המצרי הממוצע על כך שישראל אשמה בכך שמצרים מפסידה מיליוני דולרים, בהסכם המנצל אותה ולא משרת את האוכלוסייה המצרית.
סביר להניח כי מבחינה כלכלית עדיף למצרים להמשיך ולמכור גז לישראל, אפילו בזול, מאשר לא למכור לישראל בכלל, במיוחד לאור המצב הכלכלי העגום במדינה. המצרים הבינו זאת כיממה לאחר ההחלטה החד-צדדית, וגורמים רשמיים מצריים מייד הודיעו שהם מוכנים לחדש את הסכם הגז, אך במחיר גבוה יותר, דבר המעיד על כך שדלתם אינה סגורה לגבי המשך התקשרויות עם ישראל וכי המחלוקת היא כלכלית במהותה, הרבה יותר ממדינית. המצרים אף שללו אפשרות לפגיעה בהסכם השלום בין המדינות. יש לציין בנוסף, כי המצרים מבינים שבטווח ארוך – באמצעות מאגרי תמר - לישראל תהיה היכולת לספק בעצמה את צרכי האנרגיה שלה, ולכן ייתכן שלקחו בחשבון שישראל ממילא על סף עצמאות בנושא הגז, לכן היא בכל מקרה לא תמשיך בעתיד לייבא ממצרים גז, ולפיכך, כדאי אולי להקדים תרופה למכה ולבטל את החוזה לפני שהישראלים יבטלו אותו, וכך להרוויח אהדה בקרב הציבור המקומי ולהצטייר כפטריוטים, במיוחד לפני הבחירות לנשיאות". ככל הנראה, לא העריכו במצרים, כי פוליטיקאים ישראלים יפרשו את המהלך כהפרה של הסכם השלום.
מהלך האירועים מראה כי מדובר במחלוקת כלכלית במהותה, אך לא ניתן להתעלם גם מהרקע המדיני שבודאי השפיע על ההחלטה המצרית. מצרים, מאז נפילת מבארכ, פונה בהדרגה לעבר אג'נדה אסלאמית קיצונית הטומנת בחובה סבירות גבוהה לעימות עם ישראל. הדבר בא לידי ביטוי בעליית כוחם של האחים המוסלמים (תנועת האם של החמאס) ושל הסלפים (מוסלמים אדוקים, חלקם ג'האדיסטים). כעת אומנם שולטת במצרים מועצה צבאית זמנית, המנוהלת על-ידי הגנרל טנטאוי הנחשב לגורם פרגמטי, שלא ידחף לביטול הסכמים בינלאומיים, אך הלחץ הציבורי לביטול הסכם הגז עושה את שלו. למרות ההכחשות מצד גורמים רשמיים במצרים, לא סביר להניח שהחברה קיבלה את ההחלטה ללא אישור ממשלת מצרים, אם כי גם זה ייתכן באווירת הכאוס במדינה. האווירה הציבורית במצרים קשה כלפי ישראל וההנחה הרווחת היא שמחיר הגז המצרי הנמכר לישראל הינו זול מדי (2.5 דולר למ"ק) ושגורמים המקורבים למבארכ "תפרו" את חוזה הגז בצורה מושחתת, כדי לקדם אינטרסים אישיים. כיום, ההסכם נחשב במצרים למעשה הונאה של המשטר הישן. בכירים במשטר הישן ושני בניו של מבארכ נחקרים בפרשת שוחד בעניין. מדי יום שומע המצרי הממוצע על כך שישראל אשמה בכך שמצרים מפסידה מיליוני דולרים, בהסכם המנצל אותה ולא משרת את האוכלוסייה המצרית.
סביר להניח כי מבחינה כלכלית עדיף למצרים להמשיך ולמכור גז לישראל, אפילו בזול, מאשר לא למכור לישראל בכלל, במיוחד לאור המצב הכלכלי העגום במדינה. המצרים הבינו זאת כיממה לאחר ההחלטה החד-צדדית, וגורמים רשמיים מצריים מייד הודיעו שהם מוכנים לחדש את הסכם הגז, אך במחיר גבוה יותר, דבר המעיד על כך שדלתם אינה סגורה לגבי המשך התקשרויות עם ישראל וכי המחלוקת היא כלכלית במהותה, הרבה יותר ממדינית. המצרים אף שללו אפשרות לפגיעה בהסכם השלום בין המדינות. יש לציין בנוסף, כי המצרים מבינים שבטווח ארוך – באמצעות מאגרי תמר - לישראל תהיה היכולת לספק בעצמה את צרכי האנרגיה שלה, ולכן ייתכן שלקחו בחשבון שישראל ממילא על סף עצמאות בנושא הגז, לכן היא בכל מקרה לא תמשיך בעתיד לייבא ממצרים גז, ולפיכך, כדאי אולי להקדים תרופה למכה ולבטל את החוזה לפני שהישראלים יבטלו אותו, וכך להרוויח אהדה בקרב הציבור המקומי ולהצטייר כפטריוטים, במיוחד לפני הבחירות לנשיאות". ככל הנראה, לא העריכו במצרים, כי פוליטיקאים ישראלים יפרשו את המהלך כהפרה של הסכם השלום.
לסיכום, הסכמים כלכליים בעלי מימד מדיני הינם בעייתיים במיוחד. הטעות של ישראל מלכתחילה היתה שכרכה חוזה להספקת גז - הסכם כלכלי במהותו - עם הסכם מדיני. כך נוצר מצב שבו כל מחלוקת כלכלית הפכה לגורם שעלול להתלקח למשבר מדיני. היה מוטב שהסכם הגז לא היה מלווה בהסכם המדיני, במיוחד לא כזה שקושר את עסקת הגז לשלום עם מצרים, אפילו במרומז. מעבר לכך, בחוזים מדיניים-כלכליים - שבהם נכרך הסכם כלכלי בהסכם מדיני - עלול ההסכם להתפרש בקרב הציבור כ"קומבינה" של יחסי הון-שלטון, ואכן כיום במצרים ההסכם נתפס כ"קומבינה" כזו, לפיה מובארכ דאג למקורביו ולא לאינטרס הלאומי (טענה שככל הנראה יש בה מן האמת). אם ההסכם היה כלכלי בלבד, היו חברות פרטיות מגיעות לבוררות, והבורר היה פוסק, קרוב לודאי, פשרה בין הצדדים. בחוזה כלכלי שמלווה בהסכם מדיני, המצב מראש בעייתי יותר ועלול לסבך את המדינה ביחסיה עם מדינות אחרות כאשר פורץ משבר עסקי-כלכלי.
עם זאת, מבחינה מדינית, סביר להניח שמצרים תשמור מכל משמר - לפחות בטווח הקצר - על הסכם השלום עם ישראל, המקנה לה 1.3 מיליארד דולר אמריקאי מדי שנה. יהיה זה צעד מאוד לא נבון מצדה אם תוותר על סכום זה במצבה הכלכלי הנוכחי. יש לציין כי יחסיה הכלכליים של ישראל מאז אירועי "האביב הערבי" במצרים דווקא מראים סימני עידוד ופריחה ולא התדרדרות. לישראל שיתוף פעולה כלכלי-פוליטי עם
מצרים בחסות ארצות-הברית, והוא הסכם אזור הסחר
המוגבל (QIZ) המאפשר לישראל
ולמצרים לייצא לארה"ב ללא מיסים. תעשייה זו מכניסה למצרים מדי שנה 4
מיליארד דולר ואחראית ל-100 אלף מקומות עבודה. יצוא הסחורות מישראל למצרים גדל בשנת 2011 לעומת שנת 2010 בכ-%42 והגיע לכ-210 מיליון דולר. גידול זה נובע בעיקר בשל יצוא הכימיקלים מישראל. מתחילת שנת 2012 נרשם זינוק נוסף ביצוא הישראלי למצרים לעומת השנה הקודמת.
לקריאה נוספת:
