האם ארצות-הברית מאבדת את אחיזתה במזרח-התיכון?

האינטרסים המובהקים של ארצות הברית במזרח-התיכון הינם אסטרטגיים, כלכליים ותרבותיים והם משולבים זה בזה. מבחינה אסטרטגית, מעצמת-על כארצות-הברית חייבת בנות ברית רבות ככל שניתן, כדי שמעמדה יישמר ותוכל לפעול בחופשיות מבחינה מדינית וצבאית כמעט בכל מקום, בין השאר נגד גורמי הטרור העולמי; מבחינה כלכלית, ארצות-הברית תלויה ביבוא הנפט מאזור המפרץ, אם כי התלות בנפט זה פוחתת מאד בשנים האחרונות (ראה מאמר בנושא); מבחינה תרבותית, מעוניינת ארצות-הברית בעולם דמוקרטי ונאור, דבר שרחוק משיגרת היום במזרח-התיכון, לאור התפשטות האסלאם הקיצוני.

                                                     נשיא ארצות-הברית, ברק אובאמה

האינטרסים של ארצות-הברית באזור נפגעים לאחרונה והיא מאבדת מהשפעתה ומיוקרתה באזור: הסיבות לכך הן בעיקרן העובדה שאובאמה טרוד בבעיותיה הפנימיות של ארצות-הברית, ומשתדל בכל דרך אפשרית שלא להיכנס לעימותים באזור, במיוחד לא מול איראן, ותפיסה מוטעית שכנראה שמשתרשת בממשל האמריקני לפיה מדינות המפרץ נתפסות כפחות חשובות עבור ארצות-הברית, לאור ירידת התלות האמריקאית בנפט המיובא מאותן המדינות; נראה כי רק בנושא הסכסוך הישראלי-הפלסטיני משקיעים האמריקאים מאמץ מיוחד, דבר שמצריך מהם מינימום השקעה, לצד הפוטנציאל מבחינתם להשיג תמיכה אזורית, אם וכאשר המו"מ יתקדם. במצרים הצליחו האמריקאים בשנה האחרונה להכעיס הן את "האחים המוסלמים" והן את הקצינים השולטים במדינה, והאווירה מאד צוננת כלפיהם.

הישגי ארצות-הברית בלחימתה בטרור האסלאמי הסוני הקיצוני, במיוחד נגד ארגון אלקאעידה וספיחיו, נגדם היא פועלת מידי פעם באמצעות סיכולים ממוקדים, לא מחפה על ירידת מעמדה האזורי.

בטווח הקצר נראה כי מדיניותו של אובאמה משרתת את צרכיה של ארצות-הברית, שכן כלכלתה מראה סימני התאוששות מובהקים והעדר מעורבותה הישירה בלחימה מחוץ לגבולות מדינתה (חוץ מלחימה נקודתית במוקדי טרור אסלאמי קיצוני), מרחיק ממנה ביקורת ואף חוסך ממנה הוצאות כלכליות וחיי אדם.

בטווח הארוך מדיניות זו עלולה שלא להאיר פנים לארצות-הברית, שכן הפגנת החולשה האמריקאית מול איראן ורוסיה עלולה לעלות לה באיבוד האחיזה במזרח-התיכון ובאיומים עליה בהמשך. הפשרנות מול איראן, שתביא ככל הנראה לכך שאיראן תחזיק בנשק גרעיני, עלולה להביא למירוץ חימוש גרעיני באזור, שכן כל מדינה באזור תבקש להקים פרויקט גרעיני "אזרחי-מוגבל" משלה. על-פי דיווחים בתקשורת, לסעודיה כבר יש פרויקט גרעיני בפקיסטן, מצרים לא תישאר הרבה זמן מאחור ובהמשך מדינות נוספות. החשש כי נשק גרעיני ידלוף לידי גורמים אסלאמיים קיצוניים, כגון ארגון אלקאעידה, בהעדר משטרים יציבים באזור, יהפוך לתסריט לגמרי אפשרי ויסכן את ארצות-הברית ובנות בריתה בטווח הארוך.

בחלל הזה רוסיה נכנסת במלוא המרץ: סעודיה שלחה לאחרונה את ראש המועצה לביטחון לאומי ומפקד המודיעין שלה להיפגש עם הנשיא פוטין, והם כבר לבטח דיברו על הנושא האיראני והסורי. יתכן שהסעודים ביקשו מהרוסים שיתווכו בינם לבין איראן כדי שלא להגיע לעימות ישיר בתמורה להתמתנות התמיכה הסעודית במורדים בסוריה. במקביל מחזקת רוסיה את קשריה עם מצרים. הרוסים שכמעט איבדו לאחרונה את אחיזתם בסוריה, המאחז האחרון שנותר להם במזרח-התיכון, חוזרים לזירה המזרח-תיכונית ובגדול, ללא ספק על חשבון ארצות-הברית, תוך כדי חיזוק קשריהם עם איראן, שהתהדקו סביב שיתוף-הפעולה ביניהן למניעת הסנקציות על איראן, למימוש תוכנית הגרעין האיראנית וליצוב שלטונו המתערער של אסד.

לקריאה נוספת:
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4448126,00.html

מדוע ארצות-הברית מענישה את המשטר הצבאי במצרים?

בימים האחרונים הודיעה ארצות-הברית כי תקפיא/תדחה סיוע הצבאי למצרים בהיקף של 260 מיליון דולר. הסיוע האמריקני שיוקפא אמור היה לכלול משלוח מטוסי F-15, טנקים, מסוקי אפאצ'י וטילים. מחלקת המדינה האמריקנית הצהירה כי ארצות-הברית תמשיך לספק את מרבית הסיוע הכלכלי המיועד לציבור המצרי בתחומים כמו בריאות, חינוך ופיתוח המגזר הפרטי,  וכמו-כן תמשיך לסייע למצרים בכל הקשור במלחמה בטרור ותמשיך את אספקת חלקי החילוף לציוד הצבאי.  

הסיבה הרשמית להקפאה היא "צעדים אנטי-דמוקרטיים" של הצבא בדיכוי מהומות במדינה, אך מאחוריה מסתתרת, ככל הנראה, מדיניות שתכליתה בחינה מחודשת של יחסי ארצות-הברית-מצרים והערכה שהמצב במצרים עוד עלול לעבור תהפוכות בקרוב.

מצרים עשויה/עלולה (תלוי את מי שואלים) להפוך דיקטטורה צבאית לאורך שנים, ומה שנראה כרגע כמו שלב מעבר יכול להימשך תקופה ארוכה. למשטר הצבאי בראשות הגנרל עבד אל-פתאח אל-סיסי הישגים שאין לזלזל בהם: הוא נאבק באלימות שהפגינה תנועת "האחים המוסלמים" לאחר הדחת הנשיא מטעמה, מוחמד מורסי, עצר של בכירי התנועה (בראשם המדריך הכללי של התנועה במצרים, מחמד בדיע) וכמו-כן נאבק בזרם האסלאמי הסלפי הקיצוני (בין השאר באמצעות מעצרו של מחמד אל-ט'ואהרי, אחיו של מנהיג ארגון אל-קאעידה, אימן אל-ט'ואהרי). כמו-כן, נאבק המשטר בנחישות בגורמי הטרור בסיני והוביל לצמצום משמעותי של היקף ההברחות בסיני לרצועת עזה. למרות שישנם אלמנטים המעידים על שימוש עודף בכוח וסימנים התפתחות של דיקטטורה צבאית במצרים, דיקטטורה צבאית בנסיבות הנוכחיות נראית כמצב האופטימלי עבור המדינה, שכן אנרכיה מוחלטת היא האלטרנטיבה הסבירה ביותר הנראית לעין.

                                                  שר ההגנה המצרי, עבד אל-פתאח אל-סיסי

עם זאת, יש לקחת בחשבון כי ספק רב אם הצבא יוכל לאורך זמן לפעול מול האופוזיציה של "האחים המוסלמים" והסלפים, אשר להם תמיכה רחבה ביותר בציבור המצרי. המאבק, אם יתארך, עלול להביא להתערערות היציבות ולהפיכה נוספת. הבעיות הכלכליות במצרים עלולות להקשות על הצבא לשרוד לאורך זמן: האבטלה גואה, האינפלציה גבוהה ועד סוף השנה צפויה להסתכם בכ-11% (נובעת במידה רבה מעלייה חדה במחירי המזון), התמ"ג לנפש נותר נמוך (כ-3,110 דולר לנפש, כעשירית מהתמ"ג לנפש בישראל). בנוסף, ענפי התיירות, הנפט והגז, המהווים מקורות ההכנסה המשמעותיים במצרים ונפגעו קשות בעקבות חוסר היציבות המדינה מאז הפלת משטרו של מובארכ, ממשיכים לדשדש ובריחת המשקיעים הזרים ממשיכה לדלל את מאגר יתרות מטבע החוץ של המדינה, דבר שעלול להקשות על מצרים לייבא חיטה בהמשך, וייתכן שמצב זה אף יוביל במקומות מסוימים לרעב. 

הצבא, השולט בכ-40% מכלכלת מצרים, יכול לייצר מקומות עבודה נוספים ולהוות מנוע צמיחה, אך זה יגיע רק אם תשרור יציבות ברחובות ואם סיוע החוץ יהיה מספק. 

לסיכום, נראה כי הצעד שנקטה ארצות-הברית מחליש את כוחו של הצבא המצרי בעת שהוא כל-כך זקוק לתמיכה מבחוץ, ומוטב היה אילו אותם 260 מיליון דולר שיועדו לרכישת ציוד צבאי מתוחכם היו מופנים לסיוע ברכישת חיטה ולייצוב הכלכלה, כדי שישמשו מנוף ליציבות חברתית-פוליטית.

לקריאה נוספת:
http://www.themarker.com/magazine/1.2085091

תקיפה אמריקאית בסוריה - סיכונים וסיכויים

כעת, כשכוחות אמריקאים מתארגנים לקראת התקפה בסוריה, עולות הערכות שונות לגבי השלכות אפשריות של ההתקפה על האזור, על מעמדה של ארצות-הברית בעולם ועל ישראל בפרט.

                                                          מלחמת האזרחים בסוריה
                                           
לאחר שנמצאו עדויות חותכות לשימוש בנשק בלתי-קונבנציונאלי מצד שלטונו של בשאר אלאסד נגד בני עמו, נראה כי התקבלה ההחלטה בממשל האמריקאי לתקוף בסוריה. המניע המרכזי להתקפה הוא לקבוע "קו אדום" לכל הרודנים/טרוריסטים בעולם, לפיו אין להשתמש בנשק בלתי-קונבנציונאלי בשום תנאי. מדובר ב"קו אדום" דומה לזה שסומן בפני צדאם חוסיין בעבר ומופנה כעת גם כלפי איראן. זהו מסר חשוב, במיוחד כלפי איראן, אל-קאעידה וגורמים נוספים שעלולים להשיג נשק בלתי-קונבנציונאלי ולהשתמש בו. התקפה כזו, גם אם לא תצמצם באופן משמעותי את ארסנל הנשק הבלתי-קונבנציונאלי שברשות סוריה, תעביר מסר בצורה חדה וברורה. אם ההתקפה תשיג את יעדיה ותביא לצמצום היקפו של הנשק הבלתי-קונבנציונאלי שברשות סוריה, היא תמנע בכך, באופן חלקי, את העברתו בהמשך לאל-קאעידה וארגוני טרור נוספים הפועלים בסוריה ובכך תתרום רבות ליציבות באזור.

מניע נוסף להתקפה הוא ככל הנראה לספק "הוכחה" למוסריות האמריקאית ולשפר את מעמדה של ארצות-הברית באזור, אם כי נראה כי יעדים אלה לא יושגו על-ידה. מעמדה של ארצות-הברית באזור הינו בשפל המדרגה, וגם אם תתקוף ימשיכו לעלות השאלות: מדוע תוקפת דווקא עכשיו? מדוע חיכתה שמספר ההרוגים יהיה כל כך גבוה (הערכות מדברות על לפחות 130,000 נפש הרוגים)? והאם שימוש בנשק בלתי-קונבנציונאלי הוא אכן "קו אדום"? שהרי רבים מההרוגים נרצחו בדרכים אלימות וקשות אף יותר מפגיעת נשק בלתי-קונבנציונאלי (כגון: עינויים פיזיים קשים, הצתה למוות, עריפת ראשים וכיוצ' - הרבה מכך מתועד ב"יוטיוב". חלק גדול ממקרים אלה, למרבה האירוניה, בוצע דווקא על-ידי המורדים נגד תומכי השלטון). בכל מקרה, האזור, הנגוע באסלאם רדיקאלי, ימשיך להיות עוין כלפי ארצות-הברית מההיבט הערכי-דתי-אידיאולוגי.

להתקפה עלולות להיות השלכות קשות על היחסים בין ארצות-הברית לרוסיה, שמתנגדת להתקפה ולהפלת משטרו של אסד, שכן משטר זה מהווה נכס אסטרטגי עבורה באזור הים התיכון. בנסיבות אלה, לא מן הנמנע שהאמריקאים יצטרכו להתמודד בעת תקיפה בסוריה מול נשק רוסי מתקדם, וייתכן, במקרה קיצוני, שנשק זה אף יופעל על-ידי רוסיה עצמה. ההתקפה אף עלולה להביא להתדרדרות אזורית ולמאבק רחב היקף שבו יטלו חלק איראן, חזבאללה וגורמים נוספים, כשישראל תהפוך ליעד מועדף להתקפה.

ההשלכות על ישראל כבר ניכרות עוד טרם החלה ההתקפה: ישראל בכוננות ספיגה לאור האיומים הסוריים והאיראניים כי כל התקפה אמריקאית על סוריה תיענה בהתקפה על ישראל. ישראל כבר משלמת מחיר כלכלי יקר שנובע מעליית מחיר הנפט בעולם, ירידת ערך המטבע הישראלי ומשיכות כספים של משקיעים זרים. מעבר לכך, התיירות (הפנים והחוץ) בוודאי תיפגע לטווח לא ידוע. כך, ישראל, שאינה צד במלחמת האזרחים בסוריה, הופכת לסוג של קורבן במאבק המוסרי-אסטרטגי האמריקאי. ההתקפה למעשה נכפית על ישראל והופכת אותה לחלק ממאבק לא שלה בעל כורחה וגובה ממנה מחיר שעלול להיות כבד, במיוחד אם טילים איראניים, טילי חזבאללה וטילי המשטר הסורי ירחפו מעל ראשינו.

אין ספק כי איראן, חזבאללה והמשטר הסורי עלולים להרוויח ובגדול מההתקפה האמריקאית, שכן יוכלו להסיט את האש המכוונת אליהם מצד העולם האסלאמי הסוני העוין כל כך כלפיהם, כלפי ישראל והמערב. מדובר בנשק הנצחי שבו משתמשים מנהיגי האזור כדי ללכד את שורותיהם. כך, בשורה התחתונה, טוב היה מבחינת ישראל אילו ארצות-הברית לא היתה מקבלת את ההחלטה לתקוף ומלחמת האזרחים בסוריה היתה ממשיכה כסדרה. 

עתידה הכלכלי של ערב-הסעודית

לפני מספר ימים קרא האמיר הסעודי, וליד בן טלאל, האדם העשיר ביותר בעולם הערבי ובין עשירי עולם, לממשלת סעודיה, לפתח מקורות הכנסה נוספים לממלכה, שכן הנפט, המהווה כ-92% מהכנסות המדינה אינו יוכל לשמש מקור הכנסה כמעט בלעדי של המדינה לאורך זמן. 

הירידה בייצוא הנפט הסעודי לארה"ב לעומת העלייה בייצוא לסין

(הגרף עד 2009, אך המגמה ממשיכה להתקיים)

דאגתו של האמיר בהחלט מוצדקת משתי סיבות עיקריות: הראשונה - הנפט הוא משאב מתכלה, ועל-פי ההערכות, עד 2043 (הערכות פחות אופטימיות מדברות על 2030), לא יעמוד עוד משאב זה ברשות ערב-הסעודית, אלא אם כן יימצאו במדינה מקורות נפט נוספים. על-פי ההערכות, עד שנת 2020 תיאלץ ערב-הסעודית להפסיק לייצא נפט ותסתפק בנפט שברשותה לשימוש עצמי בלבד, שיספיק לעוד עשור-שני עשורים.

הסיבה השנייה לדאגה היא איתור מקורות אנרגיה חדשים בעולם ובמיוחד נפט שנמצא בשנים האחרונות בארה"ב וקנדה. ארצות-הברית, יעד הייצוא העיקרי של הנפט הסעודי, הופכת לעצמאית בשוק האנרגיה, ומייבאת פחות ופחות נפט מערב-הסעודית. פיתוח טכנולוגיות להפקת נפט מפצלי שמן שבהן משתמשות ארה"ב וקנדה תרמו רבות להתחזקות מגמה זו. למזלה של ערב-הסעודית, הירידה בצריכת הנפט הסעודי מצד ארה"ב תוזמנה יחד עם עליית צריכת הנפט מצד סין, המייבאת כ-40% מהנפט המשמש לצרכיה מערב-הסעודית. עם זאת, המשק הסיני מראה לאחרונה סימני האטה, דבר שאינו מעודד מבחינת הסעודים.

לדאגות שצוינו ניתן להוסיף את המגמה העולמית למעבר לאנרגיות ירוקות ובמיוחד לגז טבעי. לערב-הסעודית אומנם לא חסר גז, אך עלות השינוע שלו וכן העובדה שהוא נפוץ במקומות רבים בעולם, לא צפויים לפצות את הסעודים על אובדן הנפט. בנסיבות אלה ממליץ האמיר בן טלאל לקדם פרויקטים של אנרגיה סולרית וגרעינית (לצרכים אזרחיים) במדינה, כדי להקטין את הצריכה המקומית הגבוהה בחשמל ולאפשר ייצוא ממושך ככל שניתן, עד אשר יגוונו מקורות ההכנסה של ערב-הסעודית.

חשוב לציין כי לשינויים שיתחוללו (וכבר מתחוללים) במשק הנפט השלכות רבות משמעות הן על יחסי ארה"ב-סעודיה והן על יציבותה של המדינה הסעודית, שכן המשטר הסעודי התרגל להתבסס על הנפט כמקור מרכזי לקניית תמיכה ציבורית. בהעדר מקור חשוב זה, ספק רב אם משפחת המלוכה הסעודית תוכל לשרוד בשלטון.

לקריאה נוספת:
http://online.wsj.com/article/SB10001424052702303816504577319571732227492.html
http://news.sky.com/story/1121610/saudi-prince-fracking-is-threat-to-kingdom
http://www.themarker.com/wallstreet/1.2084088
http://www.ft.com/intl/cms/s/0/d33b5104-84a1-11e2-aaf1-00144feabdc0.html#axzz2b5aZMX7u
http://www.telegraph.co.uk/finance/newsbysector/energy/oilandgas/9523903/Saudis-may-run-out-of-oil-to-export-by-2030.html

ההפגנות במצרים כביטוי להתדרדרות המדינה בשנה החולפת

ההפגנות במצרים שהחלו ב-30 ביוני 2013 אורגנו בעוד מועד וסחפו את המוני המצרים לרחובות. מחאתם של מאות אלפי מצרים, ואולי מיליונים, בערים הגדולות במצרים נובעת מאוזלת ידו של המשטר וחוסר יכולתו לפתור את הבעיות הפוליטיות והכלכליות במדינה. המוחים מתלוננים על המצב הכלכלי והביטחוני וכן על צמצום החירויות ופגיעה בדמוקרטיה. הם חשים כי הנשיא, מחמד מורסי, לא סיפק את הסחורה וקוראים לו להתפטר.

                                                   המוני מצרים קוראים למורסי להתפטר

רק שנה עברה מאז שמחמד מורסי נבחר לנשיא, והבעיות שאיתן היה אמור להתמודד החמירו בצורה ניכרת: מורסי שהבטיח מערכת פוליטית דמוקרטית יצר משטר ריכוזי מאד המדכא את האופוזיציה ואת חופש הדעה והעיתונות. המשטר סגר עיתונים וכלי תקשורת, ואנשי תקשורת שלא יישרו קו עם השלטון הועמדו לדין. בנוסף, הביטחון האישי התערער וכן המצב הכלכלי.

מבחינה כלכלית, מצרים נמצאת בשיא השפל: בשל המצב הפוליטי והביטחוני המעורער המשקיעים הזרים נעלמו וענף התיירות, הכה מרכזי במצרים, התרסק; החוב הלאומי תפח (מ-30 מיליארד דולר עם הפלת שלטון מבארכ ל-40 מיליארד דולר כיום, זאת עוד לאחר הזרמה של לפחות ארבעה מיליארד דולר למדינה מקטר ומיליארד דולר מלוב); יתרות מטבע החוץ הצטמצמו בצורה ניכרת; האבטלה גואה; האינפלציה מאמירה. הנוצרים הקופטים, האליטה הכלכלית-אינטלקטואלית של מצרים, עוזבת את המדינה בהמוניה בשל רדיפת המוסלמים הקיצוניים ומותירה חלל בחיי הכלכלה והחברה במדינה.

כעת נראה כי הצבא עדיין נותר הגוף החזק במצרים, והוא מכתיב כעת למורסי אולטימטום - ספק את רצון העם או פנה את השלטון. מורסי כעת מבין כי כשל בכך שלא הצליח להשתלט על הצבא ולהפוך אותו נאמן לו, כפי שפעל ראש ממשלת תורכיה, רג'פ טאיפ ארדואן, ולכן הצבא מעז להפנות לו עורף. כך נותר הצבא גוף המרסן את המערכת הפוליטית במצרים ולמעשה הגורם היחיד שעדיין מעניק יציבות כלשהי למדינה המקרטעת.

אם משטרו של מורסי ייפול, תהיה זו מכה קשה לתנועת "האחים המוסלמים", שנראתה כמנצחת האולטימטיבית של מהפכות "האביב הערבי". עם זאת, מוקדם להספיד את התנועה, שנבחרה בבחירות דמוקרטיות ברוב מוחץ, וסביר להניח כי אילו בחירות היו נערכות היום, התנועה היתה זוכה ברוב דומה. ניתן אף להעריך כי המחאה כיום מכוונת בעיקר כלפי מורסי באופן אישי, ופחות נגד תנועת "האחים המוסלמים", וכי התנועה עדיין שומרת על כוחה.

לסיכום, ההפגנות הם תוצאה של תרעומת ציבורית לאור כישלונו של הנשיא מורסי לקדם את מצרים לעתיד טוב יותר. כעת נראה כי על אף בחירתו של מורסי בבחירות דמוקרטיות, הדבר אינו מגן עליו מפני הדחה. הציבור המצרי מראה כי אינו מוכן להיות סובלני ולחכות מספר שנים עד לבחירות הבאות, כפי שכללי הדמוקרטיה המקובלים מכתיבים, אלא נחוש להדיח כל מנהיג שאינו עומד בציפיות תוך זמן קצר למדי. ייתכן שמדובר במודל דמוקרטי חדש המתגבש בימים אלה במצרים ויחלחל לעולם הערבי, אך כמובן מדובר במדרון חלקלק שעלול להוביל לאנרכיה.

לקריאה נוספת:
http://www.usatoday.com/story/news/world/2013/07/02/egypt-morsi-economy/2482971/

הנסיבות שהובילו להתפרצות המהומות בתורכיה

גדיעת עצים בפארק עירוני שבכיכר תקסים באיסתנבול במסגרת הכשרת הקרקע להקמת מרכז קניות שימשה טריגר להתפרצות מחאה עממית נגד המשטר התורכי והעומד בראשו, רג'פ טאיפ ארדואן. המתקוממים, משכילים מערביים ליבראלים מהצד המערבי-אירופאי של איסתנבול גדשו את הכיכר בהמוניהם, כינו את ארדואן דיקטטור וקראו לו להתפטר. המפגינים יידו אבנים ובקבוקי תבערה וגרמו להרס חנויות. המשטרה בתגובה הפעילה נגד המתקוממים זרנוקי מים וגז מדמיע והפעילה אלימות. כתוצאה מכך, שלושה אזרחים נהרגו ויותר מאלף נפצעו במהומות עד כה. כמו-כן, כאלף אזרחים נעצרו.

                                                             המהומות בכיכר תקסים

בחינת האירועים מעלה כי הסיבות שהביאו להתפרצות המהומות נעוצות במדיניות הפנים של ארדואן ומפלגתו. מדיניות הפנים של ארדואן כוללת פגיעה בחופש העיתונות והמידע (מאסר של עיתונאים ואנשי תקשורת רבים, ביצוע שיבושים ברשתות החברתיות באינטרנט ומעצר פעילים פוליטיים ברשתות החברתיות); פגיעה בזכויות הפרט (מניעת הפלות והגבלות קשות על מכירה של אלכוהול. יש רואים בצעדים אלה שלב ראשון להחלת השריעה האיסלאמית, שכן על-פי השריעה הפלות ושתיית אלכוהול אסורים. על-פי סקר שנערך לאחרונה, 60.8% מהתורכים חושבים שמדיניות ארדואן בנושא האלכוהול היא התערבות לא מוצדקת בחיי הפרט[1]); ויצירת מדינת משטרה טוטאליטארית תוך רמיסת עצמאותה של מערכת המשפט (למשל על-ידי משפטי ראווה, במיוחד נגד אנשי צבא בכירים והשמתם בכלא ואיוש מנגנוני המדינה בתומכי המפלגה, שהינם בעלי האוריינטציה האסלאמית שבה דוגלת מפלגת השלטון).

מהכרזות שאותן מניפים המפגינים עולה כי לא הנושא הכורדי, לא כלכלה ולא נושא הפליטים הסורים בראש מעייניהם - אם כי מדובר בנושאים כבדי משקל - אלא נושא הגדרתה העצמית של תורכיה כאומה וכמדינה. המפגינים מביעים את הסתייגותם מהמשטר האוטוריטטיבי של ארדואן הנשען על המורשת האסלאמית-עותמאנית ונלחמים נגד מחיקת מורשתו הלאומית-חילונית של אתאתורכ, הנתפשת על ידם כמורשת ליבראלית -פלוראליסטית.

ניסיון חיסול מורשתו של אתאתורכ תוך בניית חזון נשיא-סלטאן אבסולוטי

כיכר טקסים היא סמל החילון והרפובליקה של מצטפא כמאל אתאתורכ שהתבססה על מערביות ופלוראליזם. ארדואן מעוניין למחוק את מורשתו של אתאתורכ ולהקים מסגד בכיכר זו; הוא מאיים להרוס את המכון לתרבות על-שם אתאתורכ שנמצא בכיכר; ואף כינה את אתאתורכ ואת מחליפו בתפקיד (עצמת אינונו) "שיכורים", בעודו מקדם איסור על שתיית אלכוהול וחוק נגד הפלות. מדובר בעימות ישיר וחריף של ארדואן עם הערכים שמייצג אתאתורכ עבור רבים מהתורכים ובהתרסה נגדם באופן שמעורר תרעומת בציבור התורכי החילוני-מערבי. במקביל מטפח ארדואן חזון תורכי אחר, הנשען על מורשת האימפריה העותמאנית שהתאפיינה באבסולוטיזם ובמרכיב האסלאמי סוני מובהק. הדבר בא לידי ביטוי מספר ימים לפני פרוץ המהומות, כאשר חנך ארדואן את גשר הסולטאן סלים הראשון על הבוספורוס (ראה להלן).

האירועים שקדמו להתפרצות המהומות והאיצו את התפרצותם

בשנה האחרונה מקדם ארדואן באינטנסיביות מהלכים להחלת משטר נשיאותי בתורכיה, ולהופכה למדינת שליט יחיד בפועל. הרוב המכריע של התורכים אינם מעוניינים במשטר נשיאותי, דבר שמעורר תרעומת בציבור התורכי, ולא רק של ליבראלים חילוניים.[2] כחודש לפני פרוץ המהומות, ב-1 במאי, התארגנו הפגנות באיסתנבול שדוכאו בכוח רב, דבר שהגביר את הביקורת כלפי השלטון כמי שפועל כשליט אבסולוטי רודני. מספר ימים לפני התפרצות המהומות חנך ארדואן את גשר הסולטאן סלים הראשון על הבוספורוס. אותו סלטאן כבש את המרחב הערבי של מצרים, ארץ-ישראל וסוריה, התעמת מול הפרסים השיעים, ודיכא מיעוטים, בראשם השיעים והעלוים. חניכת הגשר עוררה ביקורת קשה בקרב חוגים ליבראלים בתורכיה ומחלוקת לגבי השאלה האם מדובר בבחירה ראויה ומה היא מבשרת לגבי עתידה וכוונותיה של תורכיה.  

לסיכומו של דבר, הנסיבות שהביאו למהומות הן פנים-תורכיות, אך חשוב לזכור כי הן מתקיימות תחת אווירת אירועי "האביב הערבי", שמברכזן ההתנגדות לכל דיקטטורה באשר היא. האווירה הכללית מעודדת יציאה של הציבור לרחובות ומעורבות פוליטית אזרחית לריסון השלטון. גם אם לא יתפתחו המהומות ל"אביב תורכי", שיביא להדחתו של ארדואן, ניכר בציבור התורכי הרצון למתן את המאפיינים האבסולוטיים של המשטר.

---

[1] http://www.truthdig.com/report/item/turkish_opinion_poll_finds_majorities_slam_erdogan_policies_on_alcohol_syri/ .

[2] http://www.hurriyetdailynews.com/turks-dont-favor-presidency-could-accept-turkish-pm-erdogan-poll.aspx?pageID=238&nid=41402 ,

http://www.truthdig.com/report/item/turkish_opinion_poll_finds_majorities_slam_erdogan_policies_on_alcohol_syri/ . 

הגורמים המעכבים את שעת ההכרעה בסוריה

ההתקוממות בסוריה נגד משטרו של בשאר אל-אסד נמשכת כבר מעבר לשנתיים וטרם הושגה הכרעה. למרות שהמורדים הצליחו לבצע פיגועי תופת רבים נגד יעדים ממשלתיים, לרבות פיגועי התאבדות באמצעות מכוניות תופת; כבשו בסיסי צבא גדולים בפריפריה; השתלטו על פרברי ערים ראשיות; השתלטו על אזורי גבול באופן שמאפשר זרימה שוטפת של לוחמים ונשק מרחבי העולם לידי המורדים - הכרעה עדיין לא הושגה.

                                                                 בשאר אלאסד

העדר ההכרעה נובע מכמה סיבות:
- המאבק בסוריה הפך ממאבק לוקאלי למאבק בינלאומי: מדובר במאבק בינלאומי שמתקיים בין רוסיה, איראן, תורכיה, ערב-הסעודית וארצות-הברית. רוסיה, שאינה מעוניינת בנפילתו של בשאר אל-אסד בשל הגישה שהוא מאפשר לה לים התיכון דרך נמל טרטוס ובשל היותו לקוח מרכזי לשוק הנשק הרוסי. רוסיה מציידת את המשטר בנשק מתוחכם וככל הנראה גם מייעצת לו כיצד לפעול לדיכוי המהומות. ארצות-הברית תומכת לפחות מוראלית במורדים, וייתכן שגם מעבירה נשק דרך תורכיה, המעוניינת בשלטון סוני במדינה. איראן, בעלת הברית החשובה ביותר של סוריה, מעוניינת שבעל בריתה, אסד, יישאר בשלטון, כדי שתשמור על רצף טריטוריאלי של השפעה אזורית שמתפרשת מאיראן לעיראק, סוריה ולבנון. נפילת אסד עלולה לקטוע את הרצף הטריטוריאלי הזה ולהחליש את השפעת איראן באזור. ערב-הסעודית מצדה מעוניינת להצר את צעדי איראן באמצעות הפלת אסד. מאחר שהמאבק בסוריה הפך למאבק בינלאומי, גורמים רבים מעוניינים להשפיע עליו, באופן שמעכב את שעת ההכרעה.

- סוריה מהווה זירה למאבק רחב היקף באסלאם בין שיעים לסונים: ההתקוממות בסוריה מושכת "לוחמי ג'יהאד" סוניים מכל רחבי העולם. לוחמים אלה עוינים מאד כלפי השיעים והעלווים, ורודפים אותם על רקע עדתי. גורמים אלה מקבלים סיוע כספי ולוגיסטי מערב-הסעודית וממדינות המפרץ הקטנות. איראן, הרואה עצמה נציגת השיעים בעולם, מנהלת מאבק עם הגורמים העוינים לשיעים בסוריה באמצעות שיגור לוחמים, הפעלת חזבאללה הלבנוני השיעי ככוח לוחם וגיוס לוחמים שיעים מרחבי העולם, בעיקר מעיראק (ככל הנראה תחת הסכמה ותאום מצד המשטר העיראקי), כשהמניע של רבים מלוחמים אלה הוא להגן על המקומות הקדושים לשיעים בסוריה (במיוחד קבר אלסידה זינב). השיעים ברחבי העולם, תחת חסותה של איראן, המרגישים מאוימים מנחשול האסלאם הסוני הקיצוני, מגיעים ללחום בסוריה לצד המשטר ומהווים משקל נגד לאותם סונים רדיקאלים שמגיעים לסוריה כדי להפיל את המשטר, וכך ההכרעה מתעכבת.        

- הדמוגרפיה העדתית במדינה מעכבת את רגע ההכרעה: בסוריה מספר מעוזים/מובלעות הומוגניים מבחינה אתנית שאינם מאפשרים למורדים (שרובם ערבים סונים) גישה. הכוונה לאזור הכורדי (הגובל עם תורכיה ועיראק), האזור העלווי (שלאורך החוף הצפון-מערבי של המדינה) והאזור הדרוזי (הרי חוראן). ישנן גם מובלעות קטנות של תושבים שיעים ונוצרים, אך הן פחות משמעותיות.

- העלווים נלחמים על חייהם: שלטונו של אסד מתבסס על בני עדתו, בני העדה העלווית. אם השלטון ייפול, יאבדו העלווים את מעמדם המיוחד במדינה וייתכן אף את חייהם, שכן צפוי כי יהפכו ליעד למעשי טבח מצד המורדים. ישנן הערכות כי אם ההתקוממות תימשך לאורך שנים האוכלוסייה העלווית עלולה אף להיכחד, מאחר שכבר עתה אלפים ואף עשרות אלפי גברים צעירים מבני העדה איבדו את חייהם, ובשעת ההכרעה עלולים להיטבח רבים נוספים מבני העדה. על-פי העיקרון שמי שנלחם על חייו לא יוותר בקלות, נמשכת הלחימה ללא הכרעה.

- הצבא הסורי נהנה מיתרון טקטי למרות הקשיים שלו להתמודד עם פעולות הגרילה של המורדים: בסרטונים שמתפרסמים ברשת האינטרנט עולה היתרון המשמעותי ביותר של צבא סוריה על המורדים, והוא היתרון האווירי. ברבים מהסרטונים נראים מטוסים של צבא סוריה מפציצים אזורים שלמים, בעוד המורדים נותרים ללא מענה ממשי. המורדים מצדם נלחמים לוחמת גרילה, זורעים אומנם פחד וכאוס, אך מתקשים לנהל לחימה "מסודרת" המובילה להכרעה. בנסיבות אלה, הצבא הסורי ככלל, למרות שיעור העריקים הגבוה, עדיין מתפקד ופועל בצורה קוהרנטית, וניתן להסביר זאת במידה רבה בכך כי הגרעין הקשה של הצבא מורכב מבני העדה העלווית.

ההתנצלות הישראלית בפני תורכיה - מאזן הרווח וההפסד

בעקבות ההתנצלות הישראלית כלפי תורכיה בשל הריגתם של תשעה אזרחים תורכיים על סיפונה של הספינה "מאוי מרמרה", עלה לדיון הנושא האם על ישראל היה להתנצל או שמדובר במהלך שגוי.

ראש-ממשלת תורכיה, רג'פ טאיפ ארדואן

הדיון אכן מתבקש, שכן המהלך טומן בחובו הפסדים לצד רווחים אסטרטגיים. המתנגדים למהלך טוענים כי ההתנצלות פוגמת בחוסן הלאומי של ישראל, שכן במזרח-התיכון - אזור שבו בשביל כבוד מוכנים להרוג ולהיהרג כהרף עין - לא מכבדים את אלה המוחלים על כבודם, ואלה המתנצלים בהכרח נתפסים כחלשים. בנוסף, מדגישים מתנגדי ההתנצלות כי ההתנצלות מסייעת לראש-ממשלת תורכיה, רג'פ טאיפ ארדואן, להיחלץ מבעיות פנימיות קשות (קפריסין, הכורדים, הפליטים מסוריה, ביקורת פנימית קשה על מדיניותו...), ולהפוך למנהיג אזורי רב השפעה, בעוד שפרשת ה"מאוי מרמרה" תייגה אותו כאיסלמיסט רדיקלי, כמעט מוקצה מחמת המיאוס בזירה הבינלאומית. מעבר לכך, מדגישים מתנגדי ההתנצלות את הממד המוסרי - האם ישראל צריכה להתנצל בפני אסלאמיסטים אלימים שתקפו את חיילינו תוך ניסיון לחדור לתחומי המדינה באופן בלתי חוקי?

לעומתם, אלה התומכים במהלך מדגישים את הצורך האסטרטגי של ישראל בתורכיה כבעלת ברית, במיוחד לאור האירועים בסוריה והצורך בגיבוש חזית איתנה נגד איראן. בנוסף, לטענת התומכים במהלך, ההתנצלות מחזקת את קשריה של ישראל עם ארצות-הברית, שכן הנשיא האמריקני, ברק אובאמה, הוא זה שדחף למהלך, וההתנצלות היא מעין מחווה לאובאמה יותר מאשר לתורכיה.

אם ננסה לנתח את רווחי ישראל מול הפסדיה מהמהלך, נראה כי למרות שעדיין מוקדם לדעת מה יהיו ההשלכות של ההתנצלות, מדובר בצעד פרגמטי מצד ישראל המנסה לפתוח דלת ליחסים תקינים עם מדינה משמעותית באיזור. חשוב שהדלת הזאת תהיה פתוחה, ולו רק כדי לבלום את מגמת ההתדרדרות ביחסים בין המדינות, מגמה שיכלה היתה לגלוש לתביעות משפטיות בינלאומיות נגד ישראל, לפרובוקציות נוספות מצד תורכיה ואף גרוע מכך.

הטענה כי ההתנצלות פוגעת בחוסן הלאומי של ישראל לא כל כך משמעותית, שכן חוסנה של ישראל ברור לכל. ההתנצלות  משפילה כביכול את ישראל בפני תורכיה במונחים מזרח תיכוניים, אך בפועל מדובר אך ורק במס שפתיים על אובדן חיי אדם כדי ליישר את ההדורים עם תורכיה. בעצם ההתנצלות יש אלמנט חיובי מובהק - פרגמטיות והכרה בערך הקשרים של ישראל עם תורכיה.

אין ספק שארדואן הינו בעל אוריינטציה אסלאמית ועוין באופן עמוק את ישראל, ולא בטוח כי יצמח - לפחות כל עוד ארדואן הוא האדם הדומיננטי בתורכיה - שיתוף פעולה צבאי או מודיעיני ברמה כזו שתאפשר לישראל רווחים משמעותיים בנושא סוריה או איראן. כיום, לאחר שכל צמרת הצבא התורכי, שהיתה מתונה כלפי ישראל, הוחלפה על-ידי אנשים בעלי אוריינטציה אסלאמית העוינת כלפי ישראל, נראה כי שיתוף-פעולה צבאי רחב עם ישראל לא יתקיים. עם זאת, ארה"ב, הגורם המשמעותי בברית נאט"ו, שתורכיה חברה בו, יכולה להוות גשר לשיתופי פעולה במישורים אלה בעתיד.

אין ספק כי ארדואן ממנף את ההתנצלות הישראלית לצרכי פנים וחוץ בצורה שאינה נעימה בלשון המעטה לישראל, שכוללת דברי רהב על חשבון ישראל. בקרוב ארדואן מתכוון להגיע לעזה ולהציג עצמו כמושיע הפלסטינים. הוא צפוי להשמיע תמיכה בממשל החמאס בעזה, דבר שיעיב על אווירת הפיוס בטווח הקצר, אבל לא בהכרח בטווח הארוך.

ברובד הכלכלי, לא נראה כי יש להתנצלות משקל, משום שהעסקים עם ישראל האמירו למרות המשט האלים ותוצאותיו הטרגיות. עם זאת, אווירה טובה יותר בין המדינות יכולה להצמיח שיתופי פעולה חזקים יותר בעתיד.

מהם הסיכויים לאינתיפאדה שלישית?

בתקופה האחרונה ניתן להבחין בעלייה במפלס האלימות הפלסטינית באזורי הרשות הפלסטינית בגדה. אלימות זו כוללת, בין השאר, עימותים בין מפגינים פלסטינים לחיילי צה"ל, ידויי בקבוקי תבערה, ניסיונות דריסה וניסיון לחטוף חייל או אזרח לצורך מיקוח. ניתן להסביר את הרקע לעלייה באלימות בתחושת הייאוש מהמצב הכלכלי המתדרדר ברשות הפלסטינית, בתחושת המבוי הסתום המדיני ובאווירה הסוערת בעולם הערבי המחלחלת גם לשטחנו.

בנסיבות אלה, עלו בחודשים האחרונים הערכות שונות לגבי סיכויי התפרצותה של אינתיפאדה שלישית. יש הטוענים כי אינתיפאדה שלישית אינה באופק, בעוד אחרים טוענים בדיוק להפך. לפני כחודש הפתיע מח"ט עציון, אל"מ יניב אלאלוף, באומרו כי האינתיפאדה השלישית כבר מתקיימת בפועל. 

                                                            מפגינים פלסטינים בגדה 

בחינה היסטורית של הנסיבות שהובילו להתפרצות שתי האינתפאדות, הראשונה והשנייה, יכולה ללמד שאין דפוס קבוע להתפרצות האלימה בקרב הפלסטינים. האינתיפאדה הראשונה, שנפתחה בדצמבר 1987 והמשיכה עד הסכם אוסלו, פרצה בצורה ספונטאנית, ואילו האינתיפאדה השנייה היתה מתוכננת חודשים רבים והושקה על-ידי יאסר ערפאת בשנת 2000, כשהעיתוי שנקבע היה יום עלייתו של אריק שרון להר הבית. בעת פרוץ האינתיפאדה הראשונה לא התקיים כלל תהליך מדיני, ואילו האינתיפאדה השנייה פרצה בשיאו של התהליך המדיני, כשנראה כי השיחות הגיעו למבוי סתום.

גם בדיקת הנסיבות הכלכליות שהובילו להתפרצות האינתיפאדות, לא מגלה דפוס קבוע: האינתפאדה הראשונה פרצה על רקע מצוקה כלכלית לאחר גל של פריחה (מ-1967 כוח עבודה זול מהגדה ומעזה נכנס לישראל והכלכלה הפלסטינית פרחה במשך כל שנות השבעים, ואילו מתחילת שנות השמונים התפרצו משברים כלכליים בישראל ובירדן שפגעו באופן קשה בכלכלה הפלסטינית והפכו לקרקע פוריה להתפרצות האינתיפאדה הראשונה). לעומת זאת, האינתיפאדה השנייה פרצה בשיא הפריחה הכלכלית באזור.

בנסיבות הנוכחיות, יהיה לנו קשה לקבוע אם ומתי תפרוץ התקוממות בגדה. אבו מאזן אומנם ציין לא פעם כי תחת כהונתו לא תפרוץ אינתיפאדה שלישית, אך אינתיפאדה שלישית יכולה לפרוץ באופן ספונטאני ברחוב, כפי שפרצה האינתיפאדה הראשונה, ולא בהכרח בצורה מתוכננת, כפי שהיתה האינתיפאדה השנייה. מאחר שזמנו של אבו מאזן כיו"ר הרשות הפלסטינית שאול, קיימת סבירות גבוהה כי בעוד זמן מה יתפוס החמאס את השלטון בגדה, ואז אינתיפאדה שלישית עלולה לפרוץ בסבירות גבוהה למדי.

אם תפרוץ אינתיפאדה שלישית, הסכנות הטמונות בה רבות עבור מדינת ישראל: מהשתלטות טוטאלית של החמאס על הגדה ועד קביעת מדינה פלסטינית בפועל (מדינה שכבר זכתה להכרה בינלאומית בעצרת האו"מ כמשקיפה ו"רק" נותר לממשה בשטח). אומנם קשה לצפות גל של מחבלים מתאבדים ברחובות ישראל כפי שהיה באינתיפאדה השנייה, בשל קיומה גדר הביטחון, אך ההשלכות המדיניות והביטחוניות עלולות להיות קשות ביותר.

לקריאה נוספת:
 http://www.nrg.co.il/online/1/ART2/332/752.html

 http://news.walla.co.il/?w=/2689/2596771

 http://www.jcpa.org.il/JCPAHeb/Templates/showpage.asp?

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4328892,00.html

עד כמה המצב בסוריה מסוכן לישראל?

הלחימה להפלת משטרו של אסד בסוריה נמשכת כבר כמעט שנתיים ברציפות ונראה כי שעת ההכרעה מתקרבת. קשה שלא להתפעל מיכולת השרידות של המשטר, אם כי ניתן לייחס זאת לחששם של בני העדה העלוית, הגרעין הקשה של משטר אסד, ממעשי נקם בעקבות תמיכתם בשלטון; הסיוע של איראן וחזבאללה למשטר בנסיונות לדכא את המהומות; וייתכן גם סיוע של רוסיה למשטר הסורי, לפחות בחלק מהזמן. בכל מקרה, כרגע נראים ימי שלטונו של אסד ספורים.

                                                  לוחמים בסוריה נגד משטרו של אסד

באשר לישראל, נראה כי שהמצב הופך מורכב הרבה יותר ככל שחולף הזמן. בעוד משטר אסד האב והבן, לפחות מאז שנות התשעים, היה נוח יחסית לישראל, שכן חוץ מסיוע לחזבאללה ולחמאס נשמר הגבול הצפוני של ישראל שקט, כעת נמצאים בזירה גורמים מיליטנטיים אסלאמיים קיצוניים, כולל כאלה המזוהים עם ארגון אלקאעידה.

האופוזיציה הנלחמת במשטרו של אסד מורכבת מקבוצות רבות, חלקן לאומיות, חלקן בעלות גוון מקומי, אך רובן בעלות גוון אסלאמי. יש ביניהן רבים המזוהים עם תנועת "האחים המוסלמים" וחלקם גם אסלאמיסטים קיצוניים. בשל קיומן של קבוצות רבות, עלה הצורך ללכד את השורות, ותחת חסות מדינות ערב החפצות בנפילתו של אסד בשיתוף גורמים מערביים הוקמה "הקואליציה הלאומית", קבוצת האופוזיציה הגדולה ביותר במדינה הכוללת קבוצות רבות שלעיתים רב המפריד ביניהן מהמשותף. בקואליציה זו מהווים חברי תנועת "האחים המוסלמים" רוב, למרות נסיונות גורמים מערביים לנטרל את נוכחותם. הקואליציה כוללת גם גורמים אסלאמיים נוספים וכמו-כן לאומיים סוריים.

ל"קואליציה הלאומית" זרוע צבאית שנקראת "המועצה הצבאית העליונה", שמנסה לתאם את הפעולות של הקבוצות השונות שמרכיבות אותה. הגורם המרכזי ב"מועצה הצבאית העליונה" הוא "צבא סוריה החופשית" - קואליציה שמורכבת מעריקים מהצבא הסורי וממתנדבים מקרב האוכלוסיה הסורית, בעיקר הסונית המזוהה עם "האחים המוסלמים". ה"מועצה הצבאית העליונה" לא כוללת את הארגון הג'האדיסטי הבולט ביותר הפעיל כיום בסוריה, "ג'בהת אלנצרה" ("חזית הסיוע"), ארגון שמתרכז בפגיעה במוסדות ממשל ומתקני הצבא הסורי ומוביל במספר פיגועי ההתאבדות שמבוצעים במדינה, כדי שלא להיות מזוהה עם האסלאם הרדיקלי המיליטנטי. עם זאת, למרות הפערים בין הקבוצות, מתקיימים ביניהן שיתופי-פעולה למטרות ספיציפיות (אד-הוק). באופן זה שיתפה "ג'בהת אלנצרה" פעולה מבחינה מבצעית עם "צבא סוריה החופשית" ועם ארגונים סלפים-ג'האדיסטים אחרים.

העובדה שרבות מהקבוצות פועלות בשם האסלאם הפוליטי, ניתן לומר הקיצוני, הדבר מהווה בעיה חמורה עבור מדינת ישראל. כיום פועלות בסוריה לפחות 20 קבוצות ג'האדיסטיות. ייתכן שחלקן כבר השתלטו על נשק כימי שברשות צבא סוריה, שכן פעילים מתוכם נטלו חלק בהתקפות על מחנות צבא סוריים, שבחלקם ככל הנראה היה מצוי נשק זה. אם עדין לא השיגו, סביר להניח שישיגו בהקדם זאת. הדבר מהווה בעיה עבור מדינת ישראל, שכן ארגונים אלה חסרי מעצורים ועלולים להשתמש בנשק מסוכן זה ללא היסוס. הארגונים האלה הם בעלי אידיאולוגיה אסלאמיסטית גלובאלית, וסביר להניח כי לאחר שיירגעו הרוחות בסוריה ישראל תהפוך ליעד הבא להתקפות. על ישראל לחשוש במיוחד מארגון "ג'בהת אלנצרה", שכן זהו ארגון סלפי-ג'האדיסטי הפועל בשיתוף פעולה עם ארגון אלקאעדה בעיראק (אם כי אינו מצהיר על כך במפורש) - שלפעיליו נסיון עשיר בביצוע פיגועי התאבדות, במיוחד באמצעות מכוניות תופת.

אם לצרף את האיום מהכיוון הסורי לאיום שעולה מאזור סיני, שם ארגונים המזוהים עם אלקאעידה פועלים תוך סיוע של פעילים ממצרים, סודאן, ערב-הסעודית וייתכן אף מעבר לכך, נראה כי ארגוני האסלאם הג'האדיסטי, ובמיוחד ארגון אלקאעידה, על שלוחותיו השונות, מהווים מקור מרכזי לדאגה עבור ישראל.