ההפגנות במצרים שהחלו ב-30 ביוני 2013 אורגנו בעוד מועד וסחפו את המוני המצרים לרחובות. מחאתם של מאות אלפי מצרים, ואולי מיליונים, בערים הגדולות במצרים נובעת מאוזלת ידו של המשטר וחוסר יכולתו לפתור את הבעיות הפוליטיות והכלכליות במדינה. המוחים מתלוננים על המצב הכלכלי והביטחוני וכן על צמצום החירויות ופגיעה בדמוקרטיה. הם חשים כי הנשיא, מחמד מורסי, לא סיפק את הסחורה וקוראים לו להתפטר.
המוני מצרים קוראים למורסי להתפטר
רק שנה עברה מאז שמחמד מורסי נבחר לנשיא, והבעיות שאיתן היה אמור להתמודד החמירו בצורה ניכרת: מורסי שהבטיח מערכת פוליטית דמוקרטית יצר משטר ריכוזי מאד המדכא את האופוזיציה ואת חופש הדעה והעיתונות. המשטר סגר עיתונים וכלי תקשורת, ואנשי תקשורת שלא יישרו קו עם השלטון הועמדו לדין. בנוסף, הביטחון האישי התערער וכן המצב הכלכלי.
מבחינה כלכלית, מצרים נמצאת בשיא השפל: בשל המצב הפוליטי והביטחוני המעורער המשקיעים הזרים נעלמו וענף התיירות, הכה מרכזי במצרים, התרסק; החוב הלאומי תפח (מ-30 מיליארד דולר עם הפלת שלטון מבארכ ל-40 מיליארד דולר כיום, זאת עוד לאחר הזרמה של לפחות ארבעה מיליארד דולר למדינה מקטר ומיליארד דולר מלוב); יתרות מטבע החוץ הצטמצמו בצורה ניכרת; האבטלה גואה; האינפלציה מאמירה. הנוצרים הקופטים, האליטה הכלכלית-אינטלקטואלית של מצרים, עוזבת את המדינה בהמוניה בשל רדיפת המוסלמים הקיצוניים ומותירה חלל בחיי הכלכלה והחברה במדינה.
כעת נראה כי הצבא עדיין נותר הגוף החזק במצרים, והוא מכתיב כעת למורסי אולטימטום - ספק את רצון העם או פנה את השלטון. מורסי כעת מבין כי כשל בכך שלא הצליח להשתלט על הצבא ולהפוך אותו נאמן לו, כפי שפעל ראש ממשלת תורכיה, רג'פ טאיפ ארדואן, ולכן הצבא מעז להפנות לו עורף. כך נותר הצבא גוף המרסן את המערכת הפוליטית במצרים ולמעשה הגורם היחיד שעדיין מעניק יציבות כלשהי למדינה המקרטעת.
אם משטרו של מורסי ייפול, תהיה זו מכה קשה לתנועת "האחים המוסלמים", שנראתה כמנצחת האולטימטיבית של מהפכות "האביב הערבי". עם זאת, מוקדם להספיד את התנועה, שנבחרה בבחירות דמוקרטיות ברוב מוחץ, וסביר להניח כי אילו בחירות היו נערכות היום, התנועה היתה זוכה ברוב דומה. ניתן אף להעריך כי המחאה כיום מכוונת בעיקר כלפי מורסי באופן אישי, ופחות נגד תנועת "האחים המוסלמים", וכי התנועה עדיין שומרת על כוחה.
לסיכום, ההפגנות הם תוצאה של תרעומת ציבורית לאור כישלונו של הנשיא מורסי לקדם את מצרים לעתיד טוב יותר. כעת נראה כי על אף בחירתו של מורסי בבחירות דמוקרטיות, הדבר אינו מגן עליו מפני הדחה. הציבור המצרי מראה כי אינו מוכן להיות סובלני ולחכות מספר שנים עד לבחירות הבאות, כפי שכללי הדמוקרטיה המקובלים מכתיבים, אלא נחוש להדיח כל מנהיג שאינו עומד בציפיות תוך זמן קצר למדי. ייתכן שמדובר במודל דמוקרטי חדש המתגבש בימים אלה במצרים ויחלחל לעולם הערבי, אך כמובן מדובר במדרון חלקלק שעלול להוביל לאנרכיה.
לקריאה נוספת:
http://www.usatoday.com/story/news/world/2013/07/02/egypt-morsi-economy/2482971/
רק שנה עברה מאז שמחמד מורסי נבחר לנשיא, והבעיות שאיתן היה אמור להתמודד החמירו בצורה ניכרת: מורסי שהבטיח מערכת פוליטית דמוקרטית יצר משטר ריכוזי מאד המדכא את האופוזיציה ואת חופש הדעה והעיתונות. המשטר סגר עיתונים וכלי תקשורת, ואנשי תקשורת שלא יישרו קו עם השלטון הועמדו לדין. בנוסף, הביטחון האישי התערער וכן המצב הכלכלי.
מבחינה כלכלית, מצרים נמצאת בשיא השפל: בשל המצב הפוליטי והביטחוני המעורער המשקיעים הזרים נעלמו וענף התיירות, הכה מרכזי במצרים, התרסק; החוב הלאומי תפח (מ-30 מיליארד דולר עם הפלת שלטון מבארכ ל-40 מיליארד דולר כיום, זאת עוד לאחר הזרמה של לפחות ארבעה מיליארד דולר למדינה מקטר ומיליארד דולר מלוב); יתרות מטבע החוץ הצטמצמו בצורה ניכרת; האבטלה גואה; האינפלציה מאמירה. הנוצרים הקופטים, האליטה הכלכלית-אינטלקטואלית של מצרים, עוזבת את המדינה בהמוניה בשל רדיפת המוסלמים הקיצוניים ומותירה חלל בחיי הכלכלה והחברה במדינה.
כעת נראה כי הצבא עדיין נותר הגוף החזק במצרים, והוא מכתיב כעת למורסי אולטימטום - ספק את רצון העם או פנה את השלטון. מורסי כעת מבין כי כשל בכך שלא הצליח להשתלט על הצבא ולהפוך אותו נאמן לו, כפי שפעל ראש ממשלת תורכיה, רג'פ טאיפ ארדואן, ולכן הצבא מעז להפנות לו עורף. כך נותר הצבא גוף המרסן את המערכת הפוליטית במצרים ולמעשה הגורם היחיד שעדיין מעניק יציבות כלשהי למדינה המקרטעת.
אם משטרו של מורסי ייפול, תהיה זו מכה קשה לתנועת "האחים המוסלמים", שנראתה כמנצחת האולטימטיבית של מהפכות "האביב הערבי". עם זאת, מוקדם להספיד את התנועה, שנבחרה בבחירות דמוקרטיות ברוב מוחץ, וסביר להניח כי אילו בחירות היו נערכות היום, התנועה היתה זוכה ברוב דומה. ניתן אף להעריך כי המחאה כיום מכוונת בעיקר כלפי מורסי באופן אישי, ופחות נגד תנועת "האחים המוסלמים", וכי התנועה עדיין שומרת על כוחה.
לסיכום, ההפגנות הם תוצאה של תרעומת ציבורית לאור כישלונו של הנשיא מורסי לקדם את מצרים לעתיד טוב יותר. כעת נראה כי על אף בחירתו של מורסי בבחירות דמוקרטיות, הדבר אינו מגן עליו מפני הדחה. הציבור המצרי מראה כי אינו מוכן להיות סובלני ולחכות מספר שנים עד לבחירות הבאות, כפי שכללי הדמוקרטיה המקובלים מכתיבים, אלא נחוש להדיח כל מנהיג שאינו עומד בציפיות תוך זמן קצר למדי. ייתכן שמדובר במודל דמוקרטי חדש המתגבש בימים אלה במצרים ויחלחל לעולם הערבי, אך כמובן מדובר במדרון חלקלק שעלול להוביל לאנרכיה.
לקריאה נוספת:
http://www.usatoday.com/story/news/world/2013/07/02/egypt-morsi-economy/2482971/
