מהם שיעורי הגלישה האמיתיים באינטרנט בעולם הערבי?

בעקבות אירועי ה"אביב הערבי" התעוררה לאחרונה מחלוקת בין הפרשנים השונים עד כמה באמת היה ל"פייסבוק" ול"טוויטר" מקום במחאה בעולם הערבי. מצד אחד, יש הטוענים שישנו שיעור נמוך למדי בקרב האוכלוסייה הערבית המחוברת ל"פייסבוק", ולכן לא הגיוני שמספר זעום של גולשים ארגנו מחאה כה רחבת היקף. לעומתם יש המפריזים בחשיבות "פייסבוק" ו"טוויטר" ומתארים אותם ככלי שבלעדיו לא היתה יכולה המחאה לצאת אל הפועל.

המקור להבדלים בגישות נובע בראש ובראשונה מנתונים מטעים המפורסמים על היקף השימוש באינטרנט בעולם הערבי. ניקח למשל את אתר ה-CIA, שמהווה בדרך-כלל מקור מוסמך לנתונים על מדינות העולם. אתר זה מפרסם נתונים לא מחמיאים על שיעור המשתמשים באינטרנט בעולם הערבי (למרות שהאתר עדכן לאחרונה את הערכותיו באופן ניכר כלפי מעלה). לפי אתר זה (לפי הנתונים העדכניים יותר), שיעור חדירת האינטרנט במצרים הינו כ-25%; סוריה – כ-20%-25%; לבנון – כ-25%; ירדן – כ-30%; תימן: 10%-20%; עיראק 2%-3%! בפועל, תחושת הבטן היא כי שיעור הגולשים גבוה יותר, במיוחד לגבי עיראק. בואו ניקח את עיראק כמשל.   

אם נתמקד בעיראק, נראה כי על-פי הנתונים היבשים, בעיראק גולשים באינטרנט רק 3%-2% מהאוכלוסייה. עם זאת, מי שעוקב אחר האתרים העיראקיים באינטרנט, מייד מזהה שפע של אתרים הפעילים מאד. הדבר נובע מצימאון למידע, לאחר שנים רבות שהמדינה היתה מנותקת מהעולם בימי צדאם חוסיין. האתרים העיראקיים הרבים משקפים זרמים אידיאולוגיים שונים (מהאיסלאמיסטים ההזוהים ביותר עד לליבראלים ביותר). על-פי נתוני החברה הלאומית לאינטרנט של עיראק, היו בשנת 2008 כ-250,000 מנויים רשומים באינטרנט, כלומר כ-1% מהאוכלוסייה שמנתה אז כ-28 מיליון נפש (כיום 30 מיליון). לעומת זאת, יועץ אמריקאי במשרד התקשורת העיראקי העריך באותה השנה את מספר המשתמשים באינטרנט בעיראק בכ-12 מיליון (כ-35% מהתושבים!), זאת בשל יצירת תתי-חיבורים במדינה (כלומר אנשים בודדים בעלי יוזמה עסקית רוכשים מנוי אחד ומחברים באמצעותו נוספים, לעיתים שכונה שלמה). בנוסף, תופעת השימוש באינטרנט בעבודה ובבתי קפה-אינטרנט רווחת מאד, במיוחד בבגדאד, כך גם מי שאינו מחובר לאינטרנט בביתו גולש באינטרנט. לפיכך, השימוש באינטרנט בעיראק גבוה לאין שיעור מהנתונים המפורסמים.

אין ספק "פייסבוק" ו"טוויטר" הוכיחו את יעילותם ככלים חשובים לגיוס מחאה בעולם הערבי. מחקרים שנערכו לאחרונה במצרים מעריכים כי מספר החברים ב"פייסבוק" במדינה נע בין 4 ל-9 מיליון (במצרים 82 מיליון איש), כלומר מספר אדיר של משתמשים באתר. לגבי "טוויטר", ראוי לציין כי ממחקר של משרד הפרסום הפריזאי SemiOcast, שניתח 180 מיליון ציוצים ב"טוויטר" במהלך אוקטובר 2011 ו-5.6 מיליארד ציוצים מאז יולי 2010, עולה כי בחודש אוקטובר 2011, 1.2% מכל הציוצים היו בשפה הערבית (כלומר כ-2 מיליון ציוצים בשפה הערבית הופיעו ב"טוויטר" באוקטובר 2011), דבר שמהווה עליה של 2,200% לעומת אוקטובר אשתקד. העובדה ששלטונו של מובארכ מהר לחסום את האתרים "פייסבוק" ו"טוויטר" לתושבי מצרים בתחילת המהומות עשויה להעיד כי חשיבות האתרים בגיוס המחאה היתה עצומה. עם זאת, במהלך המחאה העידו מארגני המחאה כי העבירו את המסרים לגבי ההפגנות טלפונית ולא רק ב"פייסבוק" ו"טוויטר" (כמעט לכל אזרח במצרים סלולארי), כך שהסלולארי הוא כלי משלים להעברת המידע, ולא ניתן לנכס את המהפכות בעולם הערבי באופן בלעדי ל"פייסבוק" ו"טוויטר". 

לסיכום, פרסום נתונים יותר מדויקים על השימוש באינטרנט בעולם הערבי היו יכולים להביא לניתוח טוב יותר של החברה הערבית ושל תופעת המחאה בעולם הערבי שהביאה להפלת השלטון בתוניס ובמצרים.  

                                                           בית קפה-אינטרנט בבגדאד

למידע נוסף:
http://technology.il.msn.com/internet/article.aspx?cp-documentid=159913932
http://opennet.net/research/profiles/iraq

http://www.usatoday.com/tech/news/2005-11-14-iraq-internet_x.htm

סימני התערערות השלטון בירדן בעקבות "האביב הערבי"

התקשורת הישראלית והעולמית עסקה אתמול בביקורו של מלך ירדן, עבדאללה השני, ברמאללה, וציינה כי מטרת ביקורו היתה לחזק את מעמדו של אבו מאזן, שהתערער בעקבות כישלונו להפוך את הרשות הפלסטינית למדינה ה-194 באו"ם ובעקבות ביצוע עסקת שליט שחיזקה את מעמד החמאס על חשבונו. אך מה באשר למעמדו של המלך עצמו?
   

                                

                                                           עבדאללה מלך ירדן

בעקבות "האביב הערבי" שסחף את העולם הערבי מתחילת השנה, התערער מעמדו של המלך עבדאללה באופן ממשי עד כדי סכנה לקריסת שלטונו. גילויי האופוזיציה נגדו רבים: הפגנות שחלקן אלימות מתקיימות נגד המשטר (בהן משתתפים פעילים אסלאמיים, רבים מהם חברי תנועת "האחים המוסלמים", לצד פעילים ליבראלים שמעוניינים בקידום תהליך דמוקרטיזציה בממלכה); הציבור מבטא ביתר שאת את הסתייגותו מקשרי המלך עם המערב; המשטר מואשם תכופות בשחיתות וככזה המנוהל על-ידי קבוצה אינטרסנטית קטנה; נשמעות טענות גוברות על העדר דמוקרטיה אמיתית בממלכה ועל דיכוי מצד מנגנוני הביטחון. המלך אף סופג לאחרונה קללות המופנות כלפיו בציבור (עד לאחרונה הביקורת הופנתה רק כלפי המלכה, אך לאחרונה התרבו מקרים שבהם קיללו אזרחים את המלך, דבר שמהווה עבירה שעונשה הוא עד שלוש שנות מאסר...). האבטלה הגבוהה (כ-13%) אינה מוסיפה יציבות לממלכה, למרות שגם אלה שעובדים נותרים לעיתים קרובות עניים.

על רקע זה מנסה המלך לגייס את "הבעיה הפלסטינית" - הנושא המסורתי שבו משתמשים שליטי העולם הערבי לצרכיהם - כדי לבסס את מעמדו באיזור. זו הסיבה לכך שבשנה האחרונה הירבה המלך להשמיע דברי ביקורת קשים כלפי ישראל (לפני כשבוע אף הפליא בדבריו  כשאמר כי "לישראל תאריך תפוגה" כל עוד אינה מקדמת את השלום עם הפלסטינים סביב פיתרון שתי המדינות) וזו גם הסיבה להגעתו לרמאללה. בעודו רואה כיצד מובארכ מאבד את כסאו כשההמונים מתארים אותו כמשתף פעולה עם ישראל, הוא נושא עיניו לארצו שבה הנושא הפלסטיני בוער מאד, שכן לפחות שני-שלישים מתושבי ירדן הם פלסטינים. בניגוד לסבו, המלך עבדאללה הראשון (שנרצח על-ידי פלסטיני על הר הבית בשנת 1951) ואביו, המלך חסין, שאיפתו של המלך עבדאללה השני היא התנתקות מדינית מהגדה המערבית והכרזה על מדינה פלסטינית שאינה חלק מירדן. הסיבה לכך היא הפחד שירדן תהפוך למדינה הפלסטינית ותחדל להתקיים. בהתבטאויותיו הוא שב ומציין כי ישראל מכשילה את הקמת המדינה הפלסטינית. למלך, שנישא לפלסטינית (מוצא משפחתה של המלכה ראניה מטולכרם), חשוב מאד לבסס את עצמו כמגן האינטרסים הפלסטיניים, עד כדי כך שאינו רוצה להיות מזוהה אך ורק עם אבו מאזן, שמעמדו מתערער, אלא אף מקיים לאחרונה מגעים עם החמאס להעברת פעילות הלשכה המדינית של החמאס לירדן, 12 שנים לאחר שהלשכה המדינית של החמאס הורחקה מהממלכה.  

אם הממלכה יכולה היתה לסמוך בעבר על נאמנותם של השבטים הבדווים כמשענת ליציבות במשטר, כיום מדובר במשענת קנה רצוץ. האסלאם הרדיקלי הגואה בקרב האוכלוסייה הבדווית הסובלת מעוני חמור המקשה על יצירת יציבות ומתינות. האסלאם הרדיקלי מושך אליו גם פלסטינים לא מעטים, ואפילו בראש תנועת "האחים המוסלמים" בירדן עומד פלסטיני בשם המאם סעיד. כיום "האחים המוסלמים" דורשים אולי יותר מכל גורם אחר במדינה חירויות ודמוקרטיזציה, שהרי הם יודעים שבבחירות חופשיות הם יזכו ואז יוכלו ליצור משטר דיקטטורי כפי שהחמאס יצר בעזה בעקבות הבחירות החופשיות ברשות הפלסטינית שנערכו בינואר 2006. רמז לרחשי ליבם של האיסלאמיסטים נשמע בהפגנות שנערכו ביום ששי האחרון ברבת-עמון, ובמהלכה נשמעו קריאות לחידוש הח'ליפות האסלאמית.

ימים יגידו אם המלך עבדאללה יהיה המלך האחרון שתדע ירדן. כפי שהדברים נראים כעת, התמוטטות השלטון המלוכני עלולה להפוך לממשית.


למידע נוסף:
http://www.nybooks.com/articles/archives/2011/dec/08/jordan-starts-shake/?pagination=false
http://news.nana10.co.il/Article/?ArticleID=829041
http://www.iba.org.il/bet/?entity=801578&type=1
http://www.youtube.com/watch?v=lcaABSH8Tx0
http://www.youm7.com/News.asp?NewsID=535143&SecID=88&IssueID=0

הצצה לספרי "שבטיות, עדתיות ולאומיות בעיראק, 1958-1920"

ספר זה נועד למלא חסר בחקר התפתחות הקונפליקט העדתי בעיראק ובמקומה של השבטיות
בקונפליקט זה באמצעות שימוש במקורות מגוונים, ביניהם מקורות ארכיוניים, מחקרים אקדמיים ועיתונות.

הספר, המבוסס על עבודת דוקטורט בנושא שנכתבה בהדרכת פרופ' יוסף קוסטינר ז"ל ופרופ' עפרה בנג'ו, תבדל לחיים ארוכים, מתרכז ביחסי שלוש העדות הגדולות בעיראק: העדה הערבית הסונית, העדה השיעית והעדה הכורדית בין השנים 1958-1920 ומתחקה אחר תהליך התפתחותה של עיראק כמדינה וכחברה שבה עדת מיעוט - העדה הערבית הסונית - שלטה על רוב שיעי ועל מיעוט כורדי בעל נטיות בדלניות. 

הספר מתאר את התפתחות הקונפליקט בין העדות לנוכח תהליכי המודרניזציה שעברה החברה בעיראק
בתקופה הנידונה ועוקב אחר התפקיד שמילאה השבטיות הן במסגרת כל אחת מהעדות האלה, הן ביחסים שבין העדות והן במערכת הפוליטית של המדינה. הספר מגלה כי בעוד הכורדית פיתחו לאורך השנים את הלאומיות הנבדלת שלהם, העצימו השיעים את מאבקם בערבים הסונים סביב השליטה על מנגנוני המדינה ומשאביה הכלכליים וסביב ניסוחה של הלאומיות העיראקית. 

הספר משמש מקור חשוב להבנת הרקע ההיסטורי, החברתי והפוליטי של עיראק, ומהווה בסיס להבנת
המציאות הפוליטית והחברתית של עיראק בימינו, בה העדתיות והשבטיות ממלאות תפקיד מרכזי. 

ניתן להזמין את הספר ממרכז משה דיין ללימודי המזרח התיכון ואפריקה - אוניברסיטת תל-אביב:
http://www.dayan.org/newbookhebrew.htm

"מעמד הביניים" שעומד מאחורי גל ההפיכות בעולם הערבי

לאחרונה הורגלנו לשמוע פרשנויות שונות על כך ש"מעמד הביניים" - דור משכיל וליבראלי שצמח בעשורים האחרונים בעולם הערבי - עומד מאחורי המהפכות שהתרחשו במדינות האזור, מתוניסיה עד מצרים וסוריה. בני מעמד זה הם בעלי מודעות פוליטית, חשופים לתרבות המערבית באמצעות האינטרנט וערוצי הלוויין ומתוארים לעיתים קרובות כמבשרי רוח חדשה במזרח התיכון. אך מי הוא באמת אותו "מעמד ביניים"? כיצד ניתן לאפיין אותו? והאם ניתן עדיין להתייחס למונח זה ברצינות בעולם הערבי של ימינו? ואולי חשוב מכך - האם ניתן לאפיין אותו מבחינה אידיאולוגית?

כדי לענות על שאלות אלה יש לחזור תחילה למקור המונח "מעמד ביניים" מבחינה היסטורית. מונח זה התפתח באירופה על-ידי סוציולוגים והוגי דעות כקארל מרקס ומקס וובר כדי לבטא את הבורגנות שצמחה באירופה במאה ה-19 והתמקמה בין מעמד הפועלים לאליטה. מעמד זה, של בעלי מקצועות חופשיים (עורכי-דין, רופאים, עיתונאים וכדומה) שהיה מצומצם למדי, הביא עימו תמורות אידיאולוגיות, ובעיקר את הלאומיות המודרנית.

במזרח התיכון של שלהי המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 היו אלה בעיקר צאצאים של משפחות האליטה המסורתית שרכשו השכלה מערבית ועיצבו את הלאומיות המודרנית תחת השפעת המערב. הם החלו ללבוש חליפות בסגנון מערבי לצד חבישת התרבוש העותמאני (במקום הלבוש המסורתי), קראו עיתונים, ניהלו שיחות בענייני חברה ופוליטיקה בבתי הקפה הרבים שהוקמו בערים באותה התקופה והיו בעלי תודעה פוליטית חזקה. מכאן דבק בהם הכינוי "אפנדיה" (כלומר "אדונים", בניגוד לבני אליטה שכונו "אעיאן" ולבני מעמד בנמוך שרובם היו חקלאים - פלאחים). דור משכיל זה והדור שבא אחריו, שכלל קצינים לשעבר בצבא העותמאני ומשכילים שעסקו בחינוך ובעיתונות, חינך בהמשך, לאחר מלחמת העולם הראשונה, את הדור הצעיר של שנות העשרים של המאה העשרים לערכים לאומיים ליבראליים למדי, אלא שהדור שצמח בשנות השלושים, הארבעים והחמישים הפך לאומני והושפע מאידיאולוגיות אנטי-ליבראליות (פאשיזם, נאציזם, סוציאליזם-לאומני ואיסלאם פוליטי על-פי בית מדרשו של חסן אלבנא, שהיה תוצר של השפעות לאומניות). דור זה ראה בבני הדור הקודם ככאלה המשרתים את האינטרסים של המערב הליבראלי. אווירה זו הצמיחה רודנים כצדאם חסין וחאפט' אלאסד, שמוצאם מהכפר גם עם את רוב חייהם חיו בעיר. אלה היו כבר בני מעמד הביניים הנמוך שחשו ניכור כלפי ראשי המדינות, שהשתייכו למעמד הביניים הותיק.

מאז שנות השבעים ובמיוחד משנות התשעים, הפכה ההשכלה המודרנית בעולם הערבי רחבה מאד, הרוב המכריע של האוכלוסייה עבר להתגורר בערים, כמעט כולם אימצו לבוש מערבי, הפכו חשופים לתקשורת המונים וטיפחו תודעה פוליטית חזקה. בנסיבות כאלה הפך השימוש במונח "מעמד הביניים" בעולם הערבי בימינו לביטוי המקביל ל"רובם של הערבים". כיום, כשמעמד הביניים כל כך התרחב, לא ניתן עוד לזהות מאפיינים חברתיים ופוליטיים ברורים של מעמד הביניים במזרח התיכון. בני מעמד זה יכולים באותה המידה להיות מוסלמים רדיקלים, שמרנים, ליבראלים, סוציאליסטים, לאומנים או דבר אחר. הקשיים להתפרנס והזעם ברחוב על המשטרים הקודמים אופפים את כל החברה כמעט, ולכן המונח "מעמד הביניים" כבר איבד במידה רבה את חשיבותו ככלי לניתוח חברתי ופוליטי.

                                                         המחאות בעולם הערבי

מאפייני "האביב הערבי" בעיראק

מאז סוף ינואר 2011 השתתפו מאות אלפי עיראקים בהפגנות הרבות שנערכו בעיראק על רקע "האביב הערבי". ההפגנות לא זכו כמעט להתייחסות בתקשורת העולמית, ככל הנראה בשל היקפן המצומצם יחסית לאלה של תוניסיה, מצרים, לוב וסוריה, וכן בשל ההערכה שלא יביאו בהכרח לשינוי של ממש במאפייני השלטון בעיראק, שנתפש כיום כדמוקרטי, בניגוד לשאר המשטרים במדינות ערב. עם זאת, נראה כי אין להמעיט בחשיבות ההפגנות הללו, שמהוות ביטוי לרצון הציבורי להשפיע על הזירה הפוליטית ועל עיצוב פניה של החברה העיראקית. 

לנוסח המלא של המאמר (כפי שהתפרסם ב"צומת המזרח התיכון" - פרסום דו-חודשי של "מרכז משה דיין", אוניברסיטת תל-אביב): http://www.tau.ac.il/dayancenter/pdfim/tzomet-amerilio-iraq.pdf

הנוסח באנגלית, כפי שהתפרסם ב-Hudson New-York:
http://www.hudson-ny.org/2270/demonstrations-iraq-democracy