לאחרונה הורגלנו לשמוע פרשנויות שונות על כך ש"מעמד הביניים" - דור משכיל וליבראלי שצמח בעשורים האחרונים בעולם הערבי - עומד מאחורי המהפכות שהתרחשו במדינות האזור, מתוניסיה עד מצרים וסוריה. בני מעמד זה הם בעלי מודעות פוליטית, חשופים לתרבות המערבית באמצעות האינטרנט וערוצי הלוויין ומתוארים לעיתים קרובות כמבשרי רוח חדשה במזרח התיכון. אך מי הוא באמת אותו "מעמד ביניים"? כיצד ניתן לאפיין אותו? והאם ניתן עדיין להתייחס למונח זה ברצינות בעולם הערבי של ימינו? ואולי חשוב מכך - האם ניתן לאפיין אותו מבחינה אידיאולוגית?
כדי לענות על שאלות אלה יש לחזור תחילה למקור המונח "מעמד ביניים" מבחינה היסטורית. מונח זה התפתח באירופה על-ידי סוציולוגים והוגי דעות כקארל מרקס ומקס וובר כדי לבטא את הבורגנות שצמחה באירופה במאה ה-19 והתמקמה בין מעמד הפועלים לאליטה. מעמד זה, של בעלי מקצועות חופשיים (עורכי-דין, רופאים, עיתונאים וכדומה) שהיה מצומצם למדי, הביא עימו תמורות אידיאולוגיות, ובעיקר את הלאומיות המודרנית.
במזרח התיכון של שלהי המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 היו אלה בעיקר צאצאים של משפחות האליטה המסורתית שרכשו השכלה מערבית ועיצבו את הלאומיות המודרנית תחת השפעת המערב. הם החלו ללבוש חליפות בסגנון מערבי לצד חבישת התרבוש העותמאני (במקום הלבוש המסורתי), קראו עיתונים, ניהלו שיחות בענייני חברה ופוליטיקה בבתי הקפה הרבים שהוקמו בערים באותה התקופה והיו בעלי תודעה פוליטית חזקה. מכאן דבק בהם הכינוי "אפנדיה" (כלומר "אדונים", בניגוד לבני אליטה שכונו "אעיאן" ולבני מעמד בנמוך שרובם היו חקלאים - פלאחים). דור משכיל זה והדור שבא אחריו, שכלל קצינים לשעבר בצבא העותמאני ומשכילים שעסקו בחינוך ובעיתונות, חינך בהמשך, לאחר מלחמת העולם הראשונה, את הדור הצעיר של שנות העשרים של המאה העשרים לערכים לאומיים ליבראליים למדי, אלא שהדור שצמח בשנות השלושים, הארבעים והחמישים הפך לאומני והושפע מאידיאולוגיות אנטי-ליבראליות (פאשיזם, נאציזם, סוציאליזם-לאומני ואיסלאם פוליטי על-פי בית מדרשו של חסן אלבנא, שהיה תוצר של השפעות לאומניות). דור זה ראה בבני הדור הקודם ככאלה המשרתים את האינטרסים של המערב הליבראלי. אווירה זו הצמיחה רודנים כצדאם חסין וחאפט' אלאסד, שמוצאם מהכפר גם עם את רוב חייהם חיו בעיר. אלה היו כבר בני מעמד הביניים הנמוך שחשו ניכור כלפי ראשי המדינות, שהשתייכו למעמד הביניים הותיק.
מאז שנות השבעים ובמיוחד משנות התשעים, הפכה ההשכלה המודרנית בעולם הערבי רחבה מאד, הרוב המכריע של האוכלוסייה עבר להתגורר בערים, כמעט כולם אימצו לבוש מערבי, הפכו חשופים לתקשורת המונים וטיפחו תודעה פוליטית חזקה. בנסיבות כאלה הפך השימוש במונח "מעמד הביניים" בעולם הערבי בימינו לביטוי המקביל ל"רובם של הערבים". כיום, כשמעמד הביניים כל כך התרחב, לא ניתן עוד לזהות מאפיינים חברתיים ופוליטיים ברורים של מעמד הביניים במזרח התיכון. בני מעמד זה יכולים באותה המידה להיות מוסלמים רדיקלים, שמרנים, ליבראלים, סוציאליסטים, לאומנים או דבר אחר. הקשיים להתפרנס והזעם ברחוב על המשטרים הקודמים אופפים את כל החברה כמעט, ולכן המונח "מעמד הביניים" כבר איבד במידה רבה את חשיבותו ככלי לניתוח חברתי ופוליטי.
המחאות בעולם הערבי
כדי לענות על שאלות אלה יש לחזור תחילה למקור המונח "מעמד ביניים" מבחינה היסטורית. מונח זה התפתח באירופה על-ידי סוציולוגים והוגי דעות כקארל מרקס ומקס וובר כדי לבטא את הבורגנות שצמחה באירופה במאה ה-19 והתמקמה בין מעמד הפועלים לאליטה. מעמד זה, של בעלי מקצועות חופשיים (עורכי-דין, רופאים, עיתונאים וכדומה) שהיה מצומצם למדי, הביא עימו תמורות אידיאולוגיות, ובעיקר את הלאומיות המודרנית.
במזרח התיכון של שלהי המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 היו אלה בעיקר צאצאים של משפחות האליטה המסורתית שרכשו השכלה מערבית ועיצבו את הלאומיות המודרנית תחת השפעת המערב. הם החלו ללבוש חליפות בסגנון מערבי לצד חבישת התרבוש העותמאני (במקום הלבוש המסורתי), קראו עיתונים, ניהלו שיחות בענייני חברה ופוליטיקה בבתי הקפה הרבים שהוקמו בערים באותה התקופה והיו בעלי תודעה פוליטית חזקה. מכאן דבק בהם הכינוי "אפנדיה" (כלומר "אדונים", בניגוד לבני אליטה שכונו "אעיאן" ולבני מעמד בנמוך שרובם היו חקלאים - פלאחים). דור משכיל זה והדור שבא אחריו, שכלל קצינים לשעבר בצבא העותמאני ומשכילים שעסקו בחינוך ובעיתונות, חינך בהמשך, לאחר מלחמת העולם הראשונה, את הדור הצעיר של שנות העשרים של המאה העשרים לערכים לאומיים ליבראליים למדי, אלא שהדור שצמח בשנות השלושים, הארבעים והחמישים הפך לאומני והושפע מאידיאולוגיות אנטי-ליבראליות (פאשיזם, נאציזם, סוציאליזם-לאומני ואיסלאם פוליטי על-פי בית מדרשו של חסן אלבנא, שהיה תוצר של השפעות לאומניות). דור זה ראה בבני הדור הקודם ככאלה המשרתים את האינטרסים של המערב הליבראלי. אווירה זו הצמיחה רודנים כצדאם חסין וחאפט' אלאסד, שמוצאם מהכפר גם עם את רוב חייהם חיו בעיר. אלה היו כבר בני מעמד הביניים הנמוך שחשו ניכור כלפי ראשי המדינות, שהשתייכו למעמד הביניים הותיק.
מאז שנות השבעים ובמיוחד משנות התשעים, הפכה ההשכלה המודרנית בעולם הערבי רחבה מאד, הרוב המכריע של האוכלוסייה עבר להתגורר בערים, כמעט כולם אימצו לבוש מערבי, הפכו חשופים לתקשורת המונים וטיפחו תודעה פוליטית חזקה. בנסיבות כאלה הפך השימוש במונח "מעמד הביניים" בעולם הערבי בימינו לביטוי המקביל ל"רובם של הערבים". כיום, כשמעמד הביניים כל כך התרחב, לא ניתן עוד לזהות מאפיינים חברתיים ופוליטיים ברורים של מעמד הביניים במזרח התיכון. בני מעמד זה יכולים באותה המידה להיות מוסלמים רדיקלים, שמרנים, ליבראלים, סוציאליסטים, לאומנים או דבר אחר. הקשיים להתפרנס והזעם ברחוב על המשטרים הקודמים אופפים את כל החברה כמעט, ולכן המונח "מעמד הביניים" כבר איבד במידה רבה את חשיבותו ככלי לניתוח חברתי ופוליטי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה