עיראק הופכת לשחקנית מרכזית בשוק הנפט העולמי

מחירי הנפט בעולם הגיעו לשפל של פחות מ-80 דולר לחבית, בעוד הסנקציות על איראן צוברות תאוצה. האחראיות המרכזיות לירידה הן: סעודיה, שהגדילה את היקף הפקת הנפט בעקבות הסנקציות ומפיקה כ-10 מיליון חביות נפט ביום; עיראק, שמשק הנפט שלה צובר תאוצה עם התייצבות מסוימת במצב הביטחוני ומגיע ל-2.5 -3 מיליון חביות ליום; ולוב, שמשק הנפט שלה חזר לאיתנו לאחר נפילת קדאפי, ומפיק 1.4 מליון חביות ביום.

                                                               מתקן נפט בעיראק

ההפתעה הגדולה היא כמובן עיראק, שבשנים שמאז נפילת משטרו של צדאם חסין ב-2003 הגדילה באופן ניכר את היקף הפקת הנפט, וזאת במידה רבה בזכות סיוען של ארצות-הברית וחברות מערביות אירופאיות. העלייה בהיקף הפקת הנפט בעיראק משמעותית מאד עבור המדינה, שהופכת לאחת המדינות הבכירות באופ"ק מזה שנים, לאחר תקופה ממושכת של מלחמות וסנקציות. התחזיות לגבי גידול משק הנפט העיראקי מרשימות, ולפיהן צפויה עיראק להפיק עד שנת 2017 כ-10 מליון חביות נפט ביום, ולמעשה תתחרה בסעודיה, המדינה המובילה בהפקת הנפט בעולם.

גרף שממחיש את העלייה ביצור הנפט בעיראק מאז 2003. ניתן להבחין כי היקף היצור בעיראק מגיע כמעט להיקף יצור הנפט באיראן, שירד לאחרונה בשל הסנקציות המוטלות עליה (המקור: ניו-יורק טיימס, 3 ביוני 2012)


עיראק תורמת, אם כן, את חלקה בייצוב משק הנפט העולמי ומחפה על הצטמצמות יצוא הנפט מאיראן בעקבות הסנקציות הבינלאומיות שנכפו עליה. הדבר מאפשר לקהילייה הבינלאומית לקדם צעדים נוספים נגד איראן ולהחמיר את הסנקציות הנכפות עליה. 

יש לזכור כי המשך התפתחות משק הנפט בעיראק תלוי במידה רבה במצב הפוליטי במזרח-התיכון ובמצב הביטחוני במדינה זו. כעת מורגש אומנם שיפור בביטחון האישי במדינה, דבר שמשליך על הכלכלה, אם כי הפיגועים אינם חדלים מלהתרחש. למרות הפיגועים והמתחים העדתיים במדינה השסועה, עיראק מצליחה לשמור על קונצנזוס לאומי לפיו יש להגדיל את הכנסות המדינה תוך שיפור מתקני נפט. המתחים בין ממשלת בגדאד השיעית וממשלת חבל כורדיסטאן הכורדית סביב השליטה בנפט לא מפריעים לעת עתה להתפתחות משק הנפט במדינה. העובדה שהנפט מהווה כ-90%-95% מהכנסות המדינה, בעת שהחקלאות שוקעת, יש חשיבות רבה לגבי המשך התפתחותה של עיראק, בה העוני הוא תופעה רווחת. הכנסות הנפט יאפשרו השקעות ממשלתיות, עשויות ליצור יציבות פוליטית במדינה ולהעלות את רמת החיים (שמוערכת כיום בכ-4,000 דולר תמ"ג לנפש). העובדה שרוב הנפט בעיראק נמצא בדרום השיעי (אזור בצרה) מעניקה עוגן כלכלי לממשלה השיעית של בגדאד, שחולשת על אזור נמל בצרה המהווה נתיב מרכזי לשינוע הנפט מחוץ לעיראק דרך המפרץ הפרסי. הנפט מצוי גם באזור הכורדי בצפון, במיוחד בעיר המעורבת בכרכוכ, דבר המהווה אף עוגן כלכלי לאזור הכורדי, והמחלוקות לגבי חלוקת הרווחים בין האזורים עשויות להיפתר. 

על רקע המתחים שארעו לאחרונה בין ממשלת בגדאד לממשלת תורכיה, מחזקת תורכיה את קשריה עם האזור הכורדי, דרכו עובר הנפט מעיראק לתורכיה, וישנן כוונות להנחת צינור נפט נוסף בין האזור הכורדי בעיראק לתורכיה. בנוסף, קיימות תוכניות להנחת צינור נפט מעיראק לירדן ותוכניות לפיתוח תשתיות שיקדמו את יצוא הנפט. אם המצב הביטחוני ימשיך להשתפר, נראה כי יצוא הנפט מעיראק יגדל באופן משמעותי.

  

לסיכום, עיראק, לצד ערב-הסעודית ולוב, משמשת עוגן ליציבות משק הנפט בעולם ומהווה גורם מרכזי ביכולת הקהילייה הבינלאומית לכפות סנקציות על איראן. יציבות פוליטית וביטחונית בעיראק עשויה להביא לכך שעיראק תהפוך תוך מספר שנים למפיקת נפט בסדר גודל המתקרב לזה של סעודיה.


לפרטים נוספים, ראה:
http://www.nytimes.com/2012/06/03/world/middleeast/crude-oil-output-is-soaring-in-iraq-easing-markets.html
http://www.youtube.com/watch?v=rlm7wsDCQgM

http://www.youtube.com/watch?v=DruYvQxDXAU

http://www.youtube.com/watch?v=GOW-nNpQ3-8&feature=relmfu

http://www.youtube.com/watch?v=1rA9SJPRSuw

http://online.wsj.com/article/SB10001424052702303610504577420203695017594.html

ביקור פוטין בישראל - סימן לתמורות במדיניות רוסיה במזרח התיכון?

נשיא רוסיה, ולדימיר פוטין, מבקר בישראל כדי לחנוך אנדרטה לזכר הרוגי הצבא האדום שלחמו בנאצים. הביקור מהווה הזדמנות לבחון מחדש את הקשרים בין ישראל לרוסיה ואת מדיניות רוסיה במזרח התיכון בכלל.

פוטין מגיע לישראל בתקופה שמעמדה של רוסיה במזרח-התיכון חלש מאי פעם ולמעשה היא מאבדת בו אחיזה. אירועי "האביב הערבי" הביאו לכך שרוסיה נתפסת כאחת המפסידות הגדולות: המשטר הערבי האחרון שנותר בן בריתם של הרוסים הוא המשטר המתפורר של בשאר אלאסד בסוריה; מדיניות רוסיה בעניין הסנקציות על איראן שתכליתה לעכב את יישומן לא סיייעה לה בלשון המעטה בזירה הבינלאומית והורידה את מעמדה אף באירופה; הגל האסלאמי במצרים, תוניסיה ולוב בודאי אינו מאיר פנים לרוסיה שנלחמה במשך שנים רבות בגורמים אסלאמיים באפגניסטאן וצ'צ'ניה ויצרה קשרים הדוקים עם משטרים ערביים דיקטטוריים חילוניים ואנטי-אסלאמיים כשל נאצר במצרים ושל אסד (האב והבן) בסוריה. לעומת פוטין, נשיא ארצות-הברית, ברק אובאמה, מרבה להיפגש עם גורמים אסלאמיים ובראשם פעילי תנועת "האחים המוסלמים", ובכך מרחיק את רוסיה עוד יותר מהזירה המזרח-תיכונית. התייצבותה של רוסיה לצד סוריה ואיראן ככלל מרחיקה אותה מהעולם הערבי הסוני, העוין כלפי איראן והרואה בה איום. אם ייפול (או כשייפול) משטרו של אסד, תיוותר רוסיה מבודדת כשהמאחז האחרון שלה במזרח התיכון הוא איראן.

                                              פוטין בביקורו בישראל - סימן לשינוי מדיניות?

ככל הנראה, ביקורו של פוטין בישראל נועד לפתוח דלת לעבר טיפוח יחסים טובים יותר עם ישראל, בהעדר פרטנרים פוטנציאליים אחרים עבור רוסיה במזרח-התיכון, אך אל לנו לשכוח כי רוסיה תמכה בצד הערבי בסכסוך הערבי-ישראלי במשך שנים רבות וחימשה את מדינות ערב בנשק מתוחכם לאורך שנים באופן שהסב אבדות רבות לכוחותינו. רוסיה גם היתה המדינה הראשונה שקיבלה אליה בזרועות פתוחות משלחת של ממשל החמאס לאחר השתלטות הארגון על עזה, ובכך העניקה לממשל החמאס הכרה בינלאומית. עם זאת, בחינה היסטורית של המעורבות הרוסית (ובריה"מ בעבר) במזרח התיכון יכולה ללמד שלא תמיד היתה רוסיה עוינת לישראל, שכן היתה בין המדינות החשובות שתמכו בהקמת מדינת ישראל באו"מ. התחברותה של בריה"מ לעולם הערבי לאחר מכן נבעה בעיקר מקשריה המתהדקים של ישראל עם ארצות-הברית, אותה ראתה כאויב מר, אך כיום, על רקע יחסי הכוחות בין המעצמות ועל רקע אירועי "האביב הערבי", נראה כי המצב מחייב את רוסיה להפגין יותר גמישות דיפלומטית.   

על רקע התחדדות המתחים בין ארצות-הברית ורוסיה, בעיקר בנוגע לנושאים הקשורים למזרח התיכון, יכולה ישראל למקם את עצמה כגורם מגשר בין שתי המעצמות. הסגנון המתעמת של פוטין כלפי ארצות-הברית שניכר לאחרונה במיוחד סביב הסנקציות על איראן וסביב תמיכתה של רוסיה במשטרו של בשאר אלאסד והגיע לשיאו לאחרונה כשמזכירת המדינה האמריקאית, הילרי קלינטון, הכריזה כי מסוקי תקיפה נמצאים בדרך מרוסיה לסוריה, בעוד שר החוץ הרוסי האשים את ארצות-הברית בהעברת נשק למורדים נגד משטרו של אסד, לא נראה מועיל לרוסיה והוביל להרגשה כללית כי חזרנו לימי "המלחמה הקרה". לפיכך, נשאלת השאלה: האם ישכיל פוטין בנסיבות אלה להשתמש בישראל ככלי אסטרטגי לצינון קונפליקטים עם מדינות המערב? 

מוחמד מורסי זוכה בבחירות לנשיאות מצרים

הערב הוכרז כי הנשיא הנבחר במצרים הוא מועמד האחים המוסלמים, מוחמד מורסי, שגבר על יריבו הליבראלי ויקיר הצבא, מחמד שפיק (52 אחוזים מול 48 אחוזים).

                                 חגיגות הניצחון של תומכי "האחים המוסלמים" במצרים

קשה לדעת מה הפיל את שפיק - תמיכתו המובהקת במובארכ במהלך מסע הבחירות לנשיאות (מהלך מאד לא חכם בעידן שכולם רוצים שינוי)? עצם היותו ראש ממשלה בימי מובארכ ששמו נקשר לדיכוי המהומות נגד המשטר הקודם? חשש כללי במצרים ממעורבות יתר של הצבא בפוליטיקה (דבר שאולי הרחיק חלק מהליברראלים מלתמוך בו)? זיופים בבחירות? או תמיכה עממית רחבה בתנועת "האחים המוסלמים" שהתארגנה היטב לקראת הסבב השני של הבחירות? בכל אופן מדובר בניצחון דחוק למדי, באופן שמבטא היטב את היריבות בין הצבא, הזרם הליבראלי במדינה והגורמים האסלאמיים.  

ניצחון המועמד האסלאמי לנשיאות מצעיד את מצרים צעד נוסף, ואולי סופי, לעבר שלטון אסלאמי. מי שמעריך כי הצבא ישלוט מאחורי הקלעים לאורך זמן, עלול לשגות, שכן הגורמים האסלאמיים עלולים לחדור לצבא ולהשתלט עליו. קיומם משפטי ראווה נגד קצינים ליבראלים "מושחתים" אינו תרחיש שאינו סביר כדי לסלק את נאמני המשטר הישן ולבסס את השלטון על המערכת הצבאית. הבעיה היא שצבא מצרים מצויד בנשק אמריקני מתקדם, והשתלטות של הגורמים האסלאמיים על מנגנון זה עלולה להיות מסוכנת מאד לאזור כולו.


מורסי, בן ה-61, הינו ד"ר להנדסה. הוא אינו כריזמטי בעליל, אינו מלהיב בנאומיו בלשון המעטה, אך גם אינו נוטה להתלהם (לפחות לעת עתה). לא נראה כי מורסי ינסה לשבור את הכלים בנושא הישראלי, ואף לא פעם הצהיר כי תנועתו תכבד את כל ההסכמים הבינלאומיים שמצרים חתומה עליהם, לרבות הסכם השלום עם ישראל. עם זאת, לא ברור עד כמה יהיה מחויב לדבריו טרם קיום הבחירות, עד כמה הוא יהיה עצמאי בהחלטותיו, ואם לא יהיה בכיר כלשהוא בתנועה שימשוך בחוטים בחשאי. במסע הבחירות שלו אמר כי הסוגיה הפלסטינית תתפוס מקום מרכזי במדיניות שלו, ומאחר שתנועת האחים המוסלמים הינה תנועת האם של החמאס, מצרים תחת נשיאותו צפויה להיות עוינת לישראל באופן כללי, גם אם לא יחולו שינויים מהותיים בהסכם השלום. יש לציין כי לצדו של מורסי תעמוד תמיכה רחבה בפרלמנט האסלאמי של מצרים, דבר שיסייע לו להדוף ביקורת ולשמור על ארשת של יציבות, אך אישיותו האנמית, והעדר הנסיון המדיני והכלכלי יעמדו כנגדו.  


לסיכום, תנועת "האחים המוסלמים" במצרים תצטרך להתמודד מול הבעיות הכלכליות ופוליטיות קשות בעידן של מיתון כלכלי עולמי כשתנועות סלפיות ואולי גם ג'האדיסטיות מזנבות בה ומושכות ממנה תמיכה. לפיכך, ניתן לקבוע כי העתיד של מצרים מעולם לא נראה קודר יותר.