בחירתו של דונאלד טראמפ לנשיאות ארצות-הברית מהווה שינוי מהותי בתפיסות, בגישות ובמדיניות של הממשל האמריקאי כלפי סוגיות הקשורות למזרח התיכון. לאחר שמדיניותו של ברק אובאמה, הנשיא היוצא, במזרח התיכון נכשלה כישלון חרוץ, השינוי במדיניות האמריקאית באזור הכרחי. אובאמה מותיר לטראמפ אדמה חרוכה של כאוס אזורי ובעלי ברית מעטים בעולם הערבי והאסלאמי, אם בכלל. עם נקודת פתיחה כל כך נמוכה, עשוי טראמפ לגבש מדיניות שתוכל להצליח לשפר את מעמדה האסטרטגי של ארצות-הברית במזרח התיכון.
במהלך הקדנציה הראשונה של אובאמה, לפני כחמש שנים, כתבתי בבלוג זה כי מדיניותו במזרח התיכון נכשלה (ראה: כישלון מדיניותו של אובאמה במזרח התיכון), אך אז הדבר היה עדיין שנוי במחלוקת. חמש שנים לאחר מכן, הספקות נעלמו: מה שהתחיל כהתרפסות כלפי העולם הערבי והעולם האסלאמי, המשיך בבגידה בבני הברית המסורתיים של ארצות-הברית במזרח-התיכון (בראשם חוסני מבארכ) ובהסכם מביש עם איראן והסתיים בפינוי האזור להגמוניה רוסית תחת הנהגתו של ולדימיר פוטין, לא יכול שלא להיחשב לכישלון. רק הסיוע האווירי והלוגיסטי של ארצות הברית בלחימה בדאעש במסגרת הקואליציה הבינלאומית בראשותה נגד הארגון נותר עלה תאנה במדיניותו של אובאמה, אבל גם זה בא מאוחר מידי - אחרי שדאעש הספיק להשתלט על שטחים נרחבים מאד בסוריה ובעיראק ביוני 2014.
מדיניותו של אובאמה נשענה למעשה על הנחה שהבעיה הפלסטינית היא הבעיה המרכזית באזור. הוא טיפח תקוות-שווא כי אם ילחץ על ישראל ויצליח לפתור את הבעיה הפלסטינית, הדבר יביא ליציבות אזורית ולאהדה באזור כלפי ארצות-הברית. אירועי ה"האביב הערבי" הוכיחו שהמציאות אחרת, ושהערבים מתעניינים פחות בסוגיה הפלסטינית ויותר בבעיותיהם החברתיות והפוליטיות, כגון: אבטלה, יוקר המחיה והשחיתות הפוליטית. התברר שהבעיה הפלסטינית היא בעיקר "מסך-עשן" שבו השתמשו המשטרים הערביים כדי להסיט את הדיון מהבעיות האמתיות.
על רקע זה, עם כניסתו לתפקיד, טראמפ יצטרך לפעול ליצירת בני-ברית חדשים ולבנות אמון מולם, במיוחד בעולם הערבי הסוני, ובמקביל לצמצם את ההשפעה האיראנית הגוברת, אשר בתקופת אובאמה התעצמה מאד כתוצאה מהנסיגה מעיראק והסרת הסנקציות נגדה. חידוש הסנקציות על איראן ופיקוח יעיל יותר על תכניות הגרעין שלה יכולים להיות צעדים חשובים בכיוון הזה.
על-פי מה שעולה כעת, טראמפ, לפחות על סמך הצהרותיו במסגרת מערכת הבחירות, מעוניין לכרוך את מדיניות הפנים שלו במדיניות החוץ. איומיו לסלק מוסלמים בעלי רישום פלילי ובעלי מעורבות בטרור מארצות-הברית מעידים כי הוא רואה בטרור בעיה גלובאלית ולא אזורית, ובכך הוא צודק בהחלט. סילוק טרוריסטים מוסלמים לא בהכרח ייתפס כצעד שלילי בעיני המוסלמים בארצות-הברית, שרובם שומרי חוק ומתנערים מהטרור. תמיכתם בצעד זה חשובה ויכולה לשפר את תדמיתם ומעמדם בתוך ארצות-הברית וכן להוות דוגמה למוסלמים אחרים במזרח התיכון.
ההתערבות של ארצות-הברית במזרח התיכון אינה צריכה להיות אגרסיבית, והיא יכולה להתקיים תוך שיתוף פעולה עם רוסיה ותוך התחשבות בצרכים של המשטרים השונים. כיום ברור שנטישת המשטרים הערביים מצד משטרו של אובאמה, למרות התחלואים בהם משטרים אלה לוקים, עלול להביא לכאוס גדול יותר שהתממש בדמות דאעש. שיתוף-פעולה בין ארצות-הברית לרוסיה יכול לתרום ליציבות באזור, שחווה תחת אובאמה - בנוסף לכל הצרות - גם מעין "מלחמה קרה" מחודשת. טראמפ יכול להשתמש ביחסיו עם רוסיה כבסיס ללחץ על איראן, המקורבת לרוסיה. הוא יכול לבסס גם "חלוקת-עבודה" עם רוסיה, לפיה ארצות-הברית תיאבק בדאעש בסוריה ובעיראק ורוסיה תפעל נגד שאר ארגוני המורדים בסוריה.
מחויבותו של טראמפ כלפי ישראל אינה גורם שאמור להכשיל את טראמפ מליצור קשרים איתנים במזרח-התיכון. הערבים רוצים בשיפור תנאי חייהם, וטראמפ, כאיש עסקים פרגמאטי, יוכל להבין את הצרכים הכלכליים של האזור ולתרום לכלכלה האזורית. אם יצליח, יוכל לזכות לתמיכה עממית באזור.
לסיום, ראוי לציין כי דמותו הנלעגת של טראמפ בעיני רבים בציבור האמריקני ועוד יותר בעולם הערבי כעת, אינה שונה במיוחד מהדימוי השלילי שלה זכה אובאמה (שנתפס בעולם הערבי - לפחות על-פי הקריקטורות הנפוצות - כטיפש שמנסה להצחיק לשווא) או ביל קלינטון (במיוחד לאחר פרשת לוינסקי), כך שדימוי נלעג הוא לא חזות הכל, ודימוי אישי לא בהכרח מונע יחסים דיפלומטיים פרגמטיים תקינים. היתרון של טראמפ, לפחות בשלב זה, הינו שהוא נתפס כאדם אשר אומר את האמת שלו באופן ישיר וחד, ולא כפוליטיקאי צבוע המדבר בסגנון "פוליטיקלי קורקט". נראה כי הן בעולם הערבי והן בארצות-הברית מאסו בסגנון "הפוליטיקלי קורקט" ומעדיפים את הבוטות על-פני הצביעות והנטייה לטייח. ייתכן שדווקא הסגנון הבוטה של טראמפ ייצר שיח אמיתי נטול מסכות בין ארצות-הברית לתושבי האזור באופן שישפר את מעמדה האסטרטגי של ארצות-הברית באזור.
נשיא ארצות-הברית הנבחר, דונאלד טראמפ
במהלך הקדנציה הראשונה של אובאמה, לפני כחמש שנים, כתבתי בבלוג זה כי מדיניותו במזרח התיכון נכשלה (ראה: כישלון מדיניותו של אובאמה במזרח התיכון), אך אז הדבר היה עדיין שנוי במחלוקת. חמש שנים לאחר מכן, הספקות נעלמו: מה שהתחיל כהתרפסות כלפי העולם הערבי והעולם האסלאמי, המשיך בבגידה בבני הברית המסורתיים של ארצות-הברית במזרח-התיכון (בראשם חוסני מבארכ) ובהסכם מביש עם איראן והסתיים בפינוי האזור להגמוניה רוסית תחת הנהגתו של ולדימיר פוטין, לא יכול שלא להיחשב לכישלון. רק הסיוע האווירי והלוגיסטי של ארצות הברית בלחימה בדאעש במסגרת הקואליציה הבינלאומית בראשותה נגד הארגון נותר עלה תאנה במדיניותו של אובאמה, אבל גם זה בא מאוחר מידי - אחרי שדאעש הספיק להשתלט על שטחים נרחבים מאד בסוריה ובעיראק ביוני 2014.
מדיניותו של אובאמה נשענה למעשה על הנחה שהבעיה הפלסטינית היא הבעיה המרכזית באזור. הוא טיפח תקוות-שווא כי אם ילחץ על ישראל ויצליח לפתור את הבעיה הפלסטינית, הדבר יביא ליציבות אזורית ולאהדה באזור כלפי ארצות-הברית. אירועי ה"האביב הערבי" הוכיחו שהמציאות אחרת, ושהערבים מתעניינים פחות בסוגיה הפלסטינית ויותר בבעיותיהם החברתיות והפוליטיות, כגון: אבטלה, יוקר המחיה והשחיתות הפוליטית. התברר שהבעיה הפלסטינית היא בעיקר "מסך-עשן" שבו השתמשו המשטרים הערביים כדי להסיט את הדיון מהבעיות האמתיות.
על רקע זה, עם כניסתו לתפקיד, טראמפ יצטרך לפעול ליצירת בני-ברית חדשים ולבנות אמון מולם, במיוחד בעולם הערבי הסוני, ובמקביל לצמצם את ההשפעה האיראנית הגוברת, אשר בתקופת אובאמה התעצמה מאד כתוצאה מהנסיגה מעיראק והסרת הסנקציות נגדה. חידוש הסנקציות על איראן ופיקוח יעיל יותר על תכניות הגרעין שלה יכולים להיות צעדים חשובים בכיוון הזה.
על-פי מה שעולה כעת, טראמפ, לפחות על סמך הצהרותיו במסגרת מערכת הבחירות, מעוניין לכרוך את מדיניות הפנים שלו במדיניות החוץ. איומיו לסלק מוסלמים בעלי רישום פלילי ובעלי מעורבות בטרור מארצות-הברית מעידים כי הוא רואה בטרור בעיה גלובאלית ולא אזורית, ובכך הוא צודק בהחלט. סילוק טרוריסטים מוסלמים לא בהכרח ייתפס כצעד שלילי בעיני המוסלמים בארצות-הברית, שרובם שומרי חוק ומתנערים מהטרור. תמיכתם בצעד זה חשובה ויכולה לשפר את תדמיתם ומעמדם בתוך ארצות-הברית וכן להוות דוגמה למוסלמים אחרים במזרח התיכון.
ההתערבות של ארצות-הברית במזרח התיכון אינה צריכה להיות אגרסיבית, והיא יכולה להתקיים תוך שיתוף פעולה עם רוסיה ותוך התחשבות בצרכים של המשטרים השונים. כיום ברור שנטישת המשטרים הערביים מצד משטרו של אובאמה, למרות התחלואים בהם משטרים אלה לוקים, עלול להביא לכאוס גדול יותר שהתממש בדמות דאעש. שיתוף-פעולה בין ארצות-הברית לרוסיה יכול לתרום ליציבות באזור, שחווה תחת אובאמה - בנוסף לכל הצרות - גם מעין "מלחמה קרה" מחודשת. טראמפ יכול להשתמש ביחסיו עם רוסיה כבסיס ללחץ על איראן, המקורבת לרוסיה. הוא יכול לבסס גם "חלוקת-עבודה" עם רוסיה, לפיה ארצות-הברית תיאבק בדאעש בסוריה ובעיראק ורוסיה תפעל נגד שאר ארגוני המורדים בסוריה.
מחויבותו של טראמפ כלפי ישראל אינה גורם שאמור להכשיל את טראמפ מליצור קשרים איתנים במזרח-התיכון. הערבים רוצים בשיפור תנאי חייהם, וטראמפ, כאיש עסקים פרגמאטי, יוכל להבין את הצרכים הכלכליים של האזור ולתרום לכלכלה האזורית. אם יצליח, יוכל לזכות לתמיכה עממית באזור.
לסיום, ראוי לציין כי דמותו הנלעגת של טראמפ בעיני רבים בציבור האמריקני ועוד יותר בעולם הערבי כעת, אינה שונה במיוחד מהדימוי השלילי שלה זכה אובאמה (שנתפס בעולם הערבי - לפחות על-פי הקריקטורות הנפוצות - כטיפש שמנסה להצחיק לשווא) או ביל קלינטון (במיוחד לאחר פרשת לוינסקי), כך שדימוי נלעג הוא לא חזות הכל, ודימוי אישי לא בהכרח מונע יחסים דיפלומטיים פרגמטיים תקינים. היתרון של טראמפ, לפחות בשלב זה, הינו שהוא נתפס כאדם אשר אומר את האמת שלו באופן ישיר וחד, ולא כפוליטיקאי צבוע המדבר בסגנון "פוליטיקלי קורקט". נראה כי הן בעולם הערבי והן בארצות-הברית מאסו בסגנון "הפוליטיקלי קורקט" ומעדיפים את הבוטות על-פני הצביעות והנטייה לטייח. ייתכן שדווקא הסגנון הבוטה של טראמפ ייצר שיח אמיתי נטול מסכות בין ארצות-הברית לתושבי האזור באופן שישפר את מעמדה האסטרטגי של ארצות-הברית באזור.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה