כלכלת תורכיה במשבר - היה צפוי?

בימים האחרונים נחשף מצבה הכלכלי הרעוע של תורכיה, עם התרסקות ערך הלירה התורכית, נתוני האינפלציה המאמירים, הגירעון התופח ומשבר האשראי. 

נשיא תורכיה, רג'פ טאיפ ארדואן

למפולת זו היו רמזים מקדימים בשנים הקודמות, אך רוב הכלכלנים בעולם התעלמו מהם. הכלכלנים של הבנקים הגדולים באירופה, שהעניקו בשנים האחרונות אשראי עצום לתורכיה, וראו בה מדינה מתפתחת שיש להשקיע בה. הם טענו, כי עתידה של תורכיה, כמדינה תעשייתית מתפתחת נראה ורוד. כוח האדם הזול והקרבה לאירופה חיזקו את טענותיהם.

מדוע, אם כן, טעו רבים כל כך לגבי מצבה האמיתי של תורכיה? כפי הנראה כלכלנים אלה לא לקחו בחשבון מספר פרמטרים חשובים לגבי הכלכלה התורכית: ריכוזיות שלטונית, העדר שקיפות, השחיתות השלטונית, נתונים כלכליים רשמיים שלעיתים אינם אמינים, הכלכלה השחורה (שמעיבה, בין השאר, על גביית המסים מצד המדינה) וההיסטוריה האינפלציונית של מדינה זו.

בעשור האחרון נטלה תורכיה אשראי אדיר, בעיקר מבנקים אירופאים, ללא יכולת החזר ריאלית. התורכים חגגו עם האשראי גם ברמת המדינה, גם ענף התעשייה וגם משקי הבית. המתיחות עם המערב, עליית מחירי הנפט (תורכיה היא מדינת תעשייה, אך נפט היא נאלצת לייבא), ההאטה הכלכלית באירופה והצהרת טראמפ על מכסי יבוא מתורכיה העצימו את המשבר. כעת, עם המשבר, מעטים מוכנים להעניק אשראי לתורכיה, והיא במצב בהחלט מסוכן.

במאמר שפרסמתי בשנת 2012 ניתחתי את הסיבות לבעיות הכלכלה התורכית, תוך הסתמכות על כלכלים שאינם משתייכים לזרם המרכזי (והאופטימי) לגבי ניתוח כלכלת תורכיה. את הדברים פרסמתי בבלוג זה, במאמר שהתפרסם ב"מרכז דיין" באוניברסיטת תל-אביב ובכתבה שפורסמה בעיתון "גלובס". לאחר הכתבה ב"גלובס" וראיון איתי שנערך בעקבותיו באחת מתוכניות הכלכלה ברדיו, ספגתי ביקורות קשות על הדברים שפרסמתי. ההנחה הרווחת אז היתה שכלכלת תורכיה נמצאת בצמיחה חסרת תקדים. רק מעטים ייחסו חשיבות למשבר האשראי הפוטנציאלי. כעת, כשאירופה - המממנת הראשית של חגיגת האשראי של תורכיה והצרכנית העיקרית של המוצרים שהיא מייצאת - נמצאת בהאטה, תורכיה יכולה למצוא את עצמה במשבר חמור יותר, שעלול לגרור אחריו גם בנקים אירופאיים שהעניקו לה אשראי ללא כיסוי.  

הלינק לכתבה ב"גלובס": https://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=1000737805&fid=1225 

הלינק למאמר בבלוג: http://middle-east-changes.blogspot.com/2012/02/blog-post.html

הלינק למאמר שהתפרסם ב"מרכז דיין" באוניברסיטת תל-אביב: http://dayan.org/he/sites/default/files/Iqtisadi_2012_March_HEB.pdf

סיכום שנת 2017 במזרח התיכון

שנת 2017 היתה שבה התרחשו שינויים רבי משמעות במזרח התיכון: דאעש איבד את "המדינה האיסלאמית" בסוריה ובעיראק; ארצות-הברית המשיכה לאבד השפעה באזור בעוד רוסיה של פוטין הפכה למעצמה בעלת ההשפעה הרבה ביותר; המעורבות האיראנית באזור גדלה בצורה ניכרת באופן הטומן בחובו איומים חדשים עבור ישראל בגבול הצפון; הכורדים שזכו לעדנה בשנים האחרונות יצאו נפגעים לקראת סוף השנה; ערב-הסעודית בתהליך ריאורגניזציה שלטונית אך ממשיכה ברפיסותה מול איראן; ותורכיה תחת ארדואן מנסה שוב להשתמש בעוינות כלפי ישראל כדי לבסס לעצמה תפקיד באזור.

מנהיג איראן, עלי ח'אמנא'י

הממשל האמריקני תחת הנשיא טראמפ מאבד אחיזה באזור

נשיא ארצות-הברית, דונאלד טראמפ, שהחל את כהונתו בתחילת השנה, הציג את עצמו כאנטי-תזה למדיניותו הרופסת של ברק אובאמה במזרח התיכון, אך למעשה המשיך את דרכו. הוא המשיך לפעול נגד דאעש כקודמו; נטש את הכורדים, כפי שאובאמה נטש בני ברית אחרים באזור; הוא הבטיח בנאום חוצב להבות שילחם במשמרות המהפכה ויחזיר את הסנקמציות על איראן, אבל הצהרות לחוד ומעשים לחוד - בשטח איראן התקדמה כלכלית ומדינית (וכנראה גם גרעינית) בצורה פנומנאלית במהלך השנה האחרונה. החלטתו של טראמפ בנושא העברת השגרירות האמריקאית לירושלים אפילו מקוממת, שכן היא עלולה לסבך את ישראל בסבב נוסף של אלימות מול הפלסטינים ולאחד את העולם האסלאמי נגדנו. הוא בחר לנקוט בהחלטה זו דווקא כשהחלו לטפטף דיווחים על התקרבות בין ישראל למדינות סוניות באזור המפרץ. האווירה של הימים האחרונים מעיבה על התקרבות זו.

האיראנים מתקרבים לגבול ישראל 

לאחר שאיראן בסיוע גרורותיה (חזבאללה והמיליציות העיראקיות הפועלות בהדרכתה) נטלה חלק פעיל בהסרת האיום של דאעש על סוריה ועיראק, או לפחות להפחיתו אותו באופן משמעותי, היא פונה לתבוע את חלקה ממשטרים אלה, ומצליחה לבסס את תפיסת "הסהר השיעי"המתפרש מאיראן, דרך עיראק, סוריה ולבנון עד גבול הצפון עם ישראל. במסגרת זו, פועלים כוחות איראניים, כוחות מחזבאללה ומיליציות עיראקיות פרו-איראניות בסמיכות לגבול ישראל-סוריה. גם אם הנוכחות שלהם דלילה בשלב זה, במשך הזמן הפעילות הזו עלולה לצבור תאוצה ולחמם את הגבול בין ישראל לסוריה.  

ישראל

ישראל נמצאת כיום במצב פחות נוח ממה שהיתה לפני כשנה בכל מה שנוגע לגבול הצפון. כאמור, אסד מאפשר לאיראנים לחדור לאזור ולהפעיל מיליציות עיראקיות באזור. בנסיבות אלה ישראל צריכה להפגין עירנות רבה על הגבול, אך גם להיות עירנית לכך שראש התמנון נמצא בטהראן. איראן שפושטת את זרועות התמנון שלה לכל עבר במזרח התיכון, היא מדינה פגיעה, שבה אופוזיציה רבה ומיעוטים שעוינים כלפי השלטון (כורדים, בלוצ'ים וכדומה). צריך לגבש מדיניות אסטרטגית רחבה שבה שותפים גורמים רבים ככל שניתן המתנגדים למשטר האיראני, מבחוץ ומבפנים, כדי לנצל את העובדה שכשהתמנון פושט את זרועותיו הוא חושף את בטנו הרכה.

שינויים דמוגרפיים בסוריה - האם יובילו לשינוי מאזן הכוחות במדינה?

בתקופה האחרונה התפרסמו דיווחים בתקשורת העולמית לפיהם המשטר הסורי, בסיוע איראן ורוסיה, מנסה לשנות את מאזן הכוחות הדמוגרפי  בין השיעים לסונים בסוריה לטובת השיעים, על-ידי פעולה משולבת: האחת היא צמצום האוכלוסייה הסונית, המהווה כ-75% מהאוכלוסייה בסוריה, באמצעות הפצצות, הרג, גירוש ופגיעה בתשתית כלכלית. השנייה היא העברת אוכלוסייה שיעית מרחבי העולם האסלאמי, ובעיקר מעיראק, לסוריה. 

סוריה המדממת

הדרך הראשונה, האלימה יותר, זו המקדמת את מדיניות "טיהור" האוכלוסייה הסונית במדינה, באה לידי ביטוי בצורה מובהקת בעיר חלב. חלב, שהיתה עיר המסחר הראשית בסוריה לפני מלחמת האזרחים והינה בעלת אוכלוסייה סונית ברובה המכריע, הופצצה על-ידי מטוסים רוסיים וסוריים במשך כמה חודשים במהלך שנת 2016 עד שהפכה לעיי חורבות.

הדרך השנייה, זו השואפת לשנות את המצב הדמוגרפי במדינה על-ידי העברת אוכלוסייה שיעית מרחבי העולם האסלאמי, יותר קשה לאבחון וניתוח, בהעדר נתונים מהימנים מספקים, אך מטרתה היא ברורה - ליצור רצף טריטוריאלי שיעי התומך במשטרו של בשאר אלאסד מגבול לבנון עד מרכז סוריה, הכולל גם את הערים חמאה וחמץ (מה שמכונה תוכנית "סוריה היעילה"). התוכנית הזו מהווה, כפי הנראה, שלב ביניים מבחינת המשטר הסורי עד שיוכל ליצור שליטה אפקטיבית בכל רחבי סוריה, שכן נכון לעכשיו היעד הזה עדיין רחוק מידי.

הכוונה היא לעבות את האזור העלוי, שמרכז טרטוס ולאד'קיה דרך חומס ודמשק עד גבול ישראל מדרום-מערב ועד גבול לבנון ממערב. אזור טרטוס-לאד'קיה הוא מעוז שלטונו של אסד והמיעוט העלוי, שהתפלג מהשיעה וזוכה להכרה - לפחות מצד איראן ומי מטעמה - כחלק מהשיעה. על-פי הנתונים המפורסמים בתקשורת, מדיניות העברת אוכלוסייה שיעית לאזורים סוניים מתרכזת בשלב זה באזור הערים חומס ודמשק. 

המבנה העדתי של סוריה ומלחמת האזרחים

בסוריה בין 8%-12% עלוים, שהם הקבוצה הדומיננטית בשלטון. העלוים הינם פלג מהשיעה, ועל רקע המתחים בין השיעים לסונים במדינה (הסונים מהווים, כאמור, כ-75% מהאוכלוסייה בסוריה), הערכת המשטר כי אוכלוסייה שיעית נוספת תהיה נאמנה יותר לשלטון ותהווה גורם מאזן לעוינות הסונית כלפי השלטון. יש לציין כי האוכלוסייה הסונית בסוריה אינה הומוגנית, שכן חלקה ערבית וחלקה כורדית (יש עם מיעוט תורכמני), ובעוד שהכורדים בעלי נטייה לאומית-בדלנית האוכלוסייה הערבית נחלקת בין בעלי אוריינטציה אסלאמית לסוגיה ולבעלי אוריינטציה חילונית-לאומית. כל אחת מהקבוצות מפולגות על-רקע דתי ואידאולוגי. מעבר לכך, ישנם מיעוטים: רובם דרוזים ונוצרים.

הערכת סדר הגודל של המהגרים השיעים לסוריה

על-פי ההערכות מדובר בעשרות אלפי מהגרים שיעים שעברו לסוריה מרחבי העולם האסלאמי (במיוחד מאיראן ועיראק) מאז פרוץ מלחמת האזרחים במדינה זו. גם אם נניח שמדובר במאה אלף מהגרים מעיראק ומאיראן שעברו עד עתה לסוריה, מדובר במספר דומה של אומדן מספר העלוים והשיעים שנהרגו במהלך מלחמת האזרחים בסוריה, כך שמדובר יותר ב"השלמת מלאי" בשלב זה מאשר שינוי מהותי באוכלוסייה.

המקביל נהרגו כחצי מליון סורים במלחמת האזרחים (רובם המכריע סונים) וכ-5 מיליון נוספים היגרו ממנה (על-פי הערכות האו"ם), כך שכחמישה וחצי מיליון סורים שפחתו מהמדינה הסורית, רובם המכריע סונים, לא יובילו בטווח הקרוב לשינוי דרסטי במגמה הדמוגרפית של המדינה שבה כ-18,5 מיליון תושבים (כלומר הסונים ימשיכו להיות הרוב המכריע בסוריה, כל עוד לא יתבצע מסע הרג או מעבר חסר תקדים של סונים מחוץ למדינה ושיעים לתוך המדינה).  

שינוי דמוגרפי והשלכותיו

כדי לבחון עד כמה מדיניות של כפיית שינוי דמוגרפי ישימה עבור סוריה ומה השלכותיה, ניתן לקחת כדוגמה את מדיניותו של צדאם חסין בעיראק, שפעל במשך שנים להזרים אוכלוסייה ערבית סונית לאזורים כורדיים, כדי לחזק את מעמד בני העדה שלו, מתוך הערכה שהם יהיו נאמנים לו ויהוו בסיס תמיכה איתן בשלטונו. בפועל התוצאה היתה שהמתחים בין הערבים לכורדים גברו באותם האזורים וספק רב אם שלטונו הפך יציב יותר.

מהמקרה העיראקי ניתן ללמוד כי נאמנות על בסיס עדתי יכולה להיות מאד שברירית, במיוחד שמדובר בעדה גדולה, כמו העדה הסונית. בנוסף, החדרת אוכלוסייה של בני עדות שונות בצורה כפויה לאזורים בעלי הגמוניה של בני עדה אחרת עלולים (כפי שקורה ברוב המקרים) לחדד את העוינות בין העדות ולערער את יציבות המשטר.

לסיכום, ניתן להעריך כי בדומה לעיראק, גם בסוריה, מדיניות כפיית שינויים במאזן הכוחות בין העדות תחדד את המתחים בין שיעים לסונים במדינה וספק רב אם תתרום לביסוס יציבותו של המשטר.

לקריאה נוספת:
 http://www.memri.org.il/cgi-webaxy/sal/sal.pl?lang=he&ID=875141_memri&act=show&dbid=articles&dataid=4289

סיכום שנת 2016 במזרח התיכון

המזרח התיכון התאפיין שנת 2016 במספר תהליכים, חלקם חיוביים וחלקם פחות. התהליכים המרכזיים הם: הצטמצמות גודלה של "המדינה האסלאמית" של דאעש בסוריה ובעיראק; התחזקות המתחים בין שיעים לסונים והשפעה הולכת וגוברת של איראן באזור, תוך אוזלת ידן של המדינות הסוניות המתונות לרסן אותה; היחלשות השפעת ארצות-הברית באזור לצד התחזקות מעמדה של רוסיה; המשך הרס התשתיות והכלכלה במדינות החוות את תהפוכות "האביב הערבי". תהליכים אלה, כך ניתן להניח, יעצבו במידה רבה את המזרח התיכון גם בשנה הבאה.

מפה מדינית של המזרח התיכון

בשנת 2016 דאעש איבד שטחים רבים בסוריה, בעיראק ולוב. בסיני, השלוחה של הארגון חטפה מכות קשות מצבא מצרים, למרות שהיא ממשיכה להתקיים ולהכות בצבא מצרים במיוחד באזור אלעריש. רק  בגבול אפגניסטאן-פקיסטאן וכמן-כן באזור הקווקז ניתן לזהות התחזקות מסוימת של שלוחות דאעש המקומיות, וגם זאת לא באופן דרמטי. למרות היחלשות דאעש, הפכו הפיגועים המתבצעים בהשראת הארגון במדינות המערב  בסגנון "הזאבים הבודדים" (מפגעים בודדים שלוקחים יוזמה אישית ומושפעים מהארגון) לגורם יותר מרכזי באסטרטגיה של הארגון, שנועד לחפות על היחלשותו בסוריה ובעיראק.

סוריה עברה בשנת 2016 תהפוכות, ובסופה בשאר אלאסד יוצא מנצח עם כיבוש העיר חלב. למעשה סוריה מחולקת כעת (לאחר כיבוש חלב בחודש האחרון) בין מזרח למערב, כך שמזרח המדינה נמצא מחוץ לשלטון אסד ותחת השפעה רבה של דאעש ואילו המערב נתון תחת שליטה אפקטיבית למדי של שלטון אסד, המסתייע ברוסיה ובמיליציות פרו-איראניות כדי לשמור הישג זה, שהושג בשנה האחרונה במאמץ רב. במהלך השנה הבאה צפוי כי אסד ינסה להרחיב את שליטתו למזרח המדינה, אם כי לא ברור עד כמה יוכל להצליח במשימה.

בעיראק ניכר צמצום כוחו של דאעש, אם כי כוחות הממשלה, למרות הסיוע אמריקאי, מתקשים לכבוש את העיר מוצול מידי הארגון וממשיכים לחטוף מהלומות באזורים שונים במדינה, אם כי פחות מבעבר. בהנחה שכיבוש העיר מוצול יתממש בשנה הבאה, הדבר עלול להגביר את ההשפעה השיעית-איראנית במדינה, שכן מוצול היא עיר סונית גדולה וחשובה במדינה. במקביל, מיליציות פרו-איראניות בעלות אידיאולוגיה שיעית קיצונית מאיימות לכלות את זעמן באוכלוסייה הסונית הנותרת במדינה והן אף עלולות להשתלב בצבא העיראקי בהמשך. בטווח הארוך נראה כי הסיוע האמריקני לממשלת עיראק בלחימה בדאעש עלול להתברר כשירות שאת פירותיו יקצרו האיראנים, המגבירים את השפעתם במדינה.

ירדן  הצליחה השנה לשרוד שוב את איומי דאעש, לאור היחלשות הארגון בסוריה, והיא מסיימת את השנה כשהיא יציבה יותר מאשר בסוף השנה שעברה, למרות הפיגועים שספגה לאחרונה מצד דאעש. עם זאת, בעיותיה הכלכליות והביטחוניות של ירדן אינן פשוטות, למרות הסיוע האמריקאי בשני תחומים אלה. כמו-כן, שטף הפליטים מסוריה מביא להשלכות סוציו-אקונומיות קשות על המדינה.

סעודיה ומצרים, שאמורות להציג חזית אחידה נגד ההשפעה השיעית-איראנית הגוברת, מסתכסכות ביניהן ומתקשות לשתף פעולה עם תורכיה, גורם חשוב בציר הסוני באזור. סכסוכים אלה משרתים אך ורק את איראן.

בלוב ניכרת התחזקות המשילות בעקבות סילוק דאעש מהעיר סרת, אלא שהיא עדיין רחוקה מיציבות אמיתית בשל הימצאותם של גורמי טרור אסלאמיים רבים בתחומה.

על הרס התשתיות והכלכלה במזרח התיכון אין טעם להכביר מילים, שכן מאז פרוץ "האביב הערבי" ניכרת פגיעה קשה במדינות שעברו תהפוכות, ואת שיקומן ייקח שנים רבות לממש.

בהקשר הבינלאומי, ניכר כי השנה, שנת הנשיאות האחרונה של ברק אובאמה, סימנה את היחלשות מעמד ארצות-הברית במזרח התיכון על חשבון רוסיה המתחזקת (ראה פרטים במאמר הקודם). הדבר מביא לכך שמדינות שנחשבו בשנים האחרונות לפרו-אמריקאיות בצורה מובהקת, כגון מצרים וערב-הסעודית, מזגזגות בין ארצות-הברית לרוסיה. הדיון סביב הפסקת אש עתידית בסוריה בין רוסיה, איראן, סוריה ותורכיה, ללא השתתפות ארצות-הברית, הוא רק עדות אחת לכך.

עבור ישראל, ניכר כי חולשת דאעש השנה משרתת אותה לקראת השנה החדשה, אך הסכנה מצד איראן וחזבאללה גדלה, שכן חזבאללה צובר ניסיון קרבי תוך כדי לחימה בסוריה.

חילופי השלטון בארצות-הברית וההשלכות על המדיניות האמריקנית במזרח התיכון

בחירתו של דונאלד טראמפ לנשיאות ארצות-הברית מהווה שינוי מהותי בתפיסות, בגישות ובמדיניות של הממשל האמריקאי כלפי סוגיות הקשורות למזרח התיכון. לאחר שמדיניותו של ברק אובאמה, הנשיא היוצא, במזרח התיכון נכשלה כישלון חרוץ, השינוי במדיניות האמריקאית באזור הכרחי. אובאמה מותיר לטראמפ אדמה חרוכה של כאוס אזורי ובעלי ברית מעטים בעולם הערבי והאסלאמי, אם בכלל. עם נקודת פתיחה כל כך נמוכה, עשוי טראמפ לגבש מדיניות שתוכל להצליח לשפר את מעמדה האסטרטגי של ארצות-הברית במזרח התיכון.

נשיא ארצות-הברית הנבחר, דונאלד טראמפ

במהלך הקדנציה הראשונה של אובאמה, לפני כחמש שנים, כתבתי בבלוג זה כי מדיניותו במזרח התיכון נכשלה (ראה: כישלון מדיניותו של אובאמה במזרח התיכון), אך אז הדבר היה עדיין שנוי במחלוקת. חמש שנים לאחר מכן, הספקות נעלמו: מה שהתחיל כהתרפסות כלפי העולם הערבי והעולם האסלאמי, המשיך בבגידה בבני הברית המסורתיים של ארצות-הברית במזרח-התיכון (בראשם חוסני מבארכ) ובהסכם מביש עם איראן והסתיים בפינוי האזור להגמוניה רוסית תחת הנהגתו של ולדימיר פוטין, לא יכול שלא להיחשב לכישלון. רק הסיוע האווירי והלוגיסטי של ארצות הברית בלחימה בדאעש במסגרת הקואליציה הבינלאומית בראשותה נגד הארגון נותר עלה תאנה במדיניותו של אובאמה, אבל גם זה בא מאוחר מידי - אחרי שדאעש הספיק להשתלט על שטחים נרחבים מאד בסוריה ובעיראק ביוני 2014.

מדיניותו של אובאמה נשענה למעשה על הנחה שהבעיה הפלסטינית היא הבעיה המרכזית באזור. הוא טיפח תקוות-שווא כי אם ילחץ על ישראל ויצליח לפתור את הבעיה הפלסטינית, הדבר יביא ליציבות אזורית ולאהדה באזור כלפי ארצות-הברית. אירועי ה"האביב הערבי" הוכיחו שהמציאות אחרת, ושהערבים מתעניינים פחות בסוגיה הפלסטינית ויותר בבעיותיהם החברתיות והפוליטיות, כגון: אבטלה, יוקר המחיה והשחיתות הפוליטית. התברר שהבעיה הפלסטינית היא בעיקר "מסך-עשן" שבו השתמשו המשטרים הערביים כדי להסיט את הדיון מהבעיות האמתיות.

על רקע זה, עם כניסתו לתפקיד, טראמפ יצטרך לפעול ליצירת בני-ברית חדשים ולבנות אמון מולם, במיוחד בעולם הערבי הסוני, ובמקביל לצמצם את ההשפעה האיראנית הגוברת, אשר בתקופת אובאמה התעצמה מאד כתוצאה מהנסיגה מעיראק והסרת הסנקציות נגדה. חידוש הסנקציות על איראן ופיקוח יעיל יותר על תכניות הגרעין שלה יכולים להיות צעדים חשובים בכיוון הזה.

על-פי מה שעולה כעת, טראמפ, לפחות על סמך הצהרותיו במסגרת מערכת הבחירות, מעוניין לכרוך את מדיניות הפנים שלו במדיניות החוץ. איומיו לסלק מוסלמים בעלי רישום פלילי ובעלי מעורבות בטרור מארצות-הברית מעידים כי הוא רואה בטרור בעיה גלובאלית ולא אזורית, ובכך הוא צודק בהחלט. סילוק טרוריסטים מוסלמים לא בהכרח ייתפס כצעד שלילי בעיני המוסלמים בארצות-הברית, שרובם שומרי חוק ומתנערים מהטרור. תמיכתם בצעד זה חשובה ויכולה לשפר את תדמיתם ומעמדם בתוך ארצות-הברית וכן להוות דוגמה למוסלמים אחרים במזרח התיכון.

ההתערבות של ארצות-הברית במזרח התיכון אינה צריכה להיות אגרסיבית, והיא יכולה להתקיים תוך שיתוף פעולה עם רוסיה ותוך התחשבות בצרכים של המשטרים השונים. כיום ברור שנטישת המשטרים הערביים מצד משטרו של אובאמה, למרות התחלואים בהם משטרים אלה לוקים, עלול להביא לכאוס גדול יותר שהתממש בדמות דאעש. שיתוף-פעולה בין ארצות-הברית לרוסיה יכול לתרום ליציבות באזור, שחווה תחת אובאמה - בנוסף לכל הצרות - גם מעין "מלחמה קרה" מחודשת. טראמפ יכול להשתמש ביחסיו עם רוסיה כבסיס ללחץ על איראן, המקורבת לרוסיה. הוא יכול לבסס גם "חלוקת-עבודה" עם רוסיה, לפיה ארצות-הברית תיאבק בדאעש בסוריה ובעיראק ורוסיה תפעל נגד שאר ארגוני המורדים בסוריה.

מחויבותו של טראמפ כלפי ישראל אינה גורם שאמור להכשיל את טראמפ מליצור קשרים איתנים במזרח-התיכון. הערבים רוצים בשיפור תנאי חייהם, וטראמפ, כאיש עסקים פרגמאטי, יוכל להבין את הצרכים הכלכליים של האזור ולתרום לכלכלה האזורית. אם יצליח, יוכל לזכות לתמיכה עממית באזור.

לסיום, ראוי לציין כי דמותו הנלעגת של טראמפ בעיני רבים בציבור האמריקני ועוד יותר בעולם הערבי כעת, אינה שונה במיוחד מהדימוי השלילי שלה זכה אובאמה (שנתפס בעולם הערבי - לפחות על-פי הקריקטורות הנפוצות - כטיפש שמנסה להצחיק לשווא) או ביל קלינטון (במיוחד לאחר פרשת לוינסקי), כך שדימוי נלעג הוא לא חזות הכל, ודימוי אישי לא בהכרח מונע יחסים דיפלומטיים פרגמטיים תקינים. היתרון של טראמפ, לפחות בשלב זה, הינו שהוא נתפס כאדם אשר אומר את האמת שלו באופן ישיר וחד, ולא כפוליטיקאי צבוע המדבר בסגנון "פוליטיקלי קורקט". נראה כי הן בעולם הערבי והן בארצות-הברית מאסו בסגנון "הפוליטיקלי קורקט" ומעדיפים את הבוטות על-פני הצביעות והנטייה לטייח. ייתכן שדווקא הסגנון הבוטה של טראמפ ייצר שיח אמיתי נטול מסכות בין ארצות-הברית לתושבי האזור באופן שישפר את מעמדה האסטרטגי של ארצות-הברית באזור.

כיבוש העיר מוסול - היום שאחרי

בעוד צבא עיראק שועט לעבר העיר מוסול שבצפון עיראק - בירת הח'ליפות האסלאמית של דאעש - עולה השאלה מה יקרה במדינה זו בשלב שלאר כיבוש העיר: האם דאעש ימשיך לערער את יציבותה של המדינה העיראקית באופן דומה לזה שהתקיים עד כה? האם המדינה העיראקית תתייצב? והאם גורמי חוץ - ארצות-הברית, רוסיה, איראן או תורכיה יצאו מרוויחות ממהלך הכיבוש?

העיר מוסול תחת דאעש

כיבוש העיר מוסול יביא בהכרח לחיסול המסגרת המדינתית של דאעש בעיראק, שכן לאחר שהכיבוש יושלם, דאעש כבר לא ישלוט על עיר גודלה על תושביה ועל מוסדותיה הציבוריים. משלב זה צפוי שדאעש יחזור להתנהל כארגון גרילה במתכונתו הקלאסית, התוקף מהפריפריה הרחוקה מרכזים עירוניים, מחנות צבא ואזרחים מקומיים וזרים, ללא שליטה על מרכזים עירוניים, דבר שצפוי לפגע ביכולת המבצעית שלו ובמעמדו.

עם זאת, חשוב לזכור, כי במקביל לנעשה בעיראק, בסוריה יישארו לדאעש מסגרות מדינתיות שבהן ישלוט על אוכלוסייה אזרחית, לפחות בערים אלרקה, דיר אלזור ואלבו כמאל. כך הארגון ימשיך, לפחות לעת עתה, לפעול במסגרת "מדינת הח'ליפות" שהקים, אך במקום בסוריה ובעיראק (ועד לאחרונה גם בלוב), היא תכלול את החלק המזרחי של סוריה בלבד.

בשלב שלאחר כיבוש מוסול, עלול דאעש להרחיב את פעילותו ברחבי העולם המערבי, ובמיוחד באירופה. במקביל, עלול הארגון להרחיב את פעילותו באזורים שיש לו בהם נוכחות, אם כי מוגבלת, כגון תימן ומערב אפריקה, שם יוכל לנצל את חולשת השלטונות המקומיים.

כיבוש העיר מוסול עשוי לתרום להתייצבות השלטון המרכזי בעיראק, שכן היחלשות ארגון דאעש, האחראי לרוב פעילות הטרור במדינה, היא תנאי בסיסי והכרחי להתייצבות המדינה. גם נוכחות של הממשלה השיעית של בגדאד בעיר מוסול הסונית, תבסס את יציבות השלטון המרכזי בעיר, שסבלה מהעדר שליטה אפקטיבי כבר מאז 2003, כלומר מאז הפלת משטרו של צדאם חסין. גם הכורדים בעיראק לא עשויים להרוויח מנוכחות שיעית הקרובה לשטחם, באופן שעלול לסכן את האוטונומיה לה זוכים בצפון עיראק למעשה מאז שנת 1991.

מבחינת איראן, נראה כי כיבוש העיר מוסול ישרת אותה יותר מכל גורם חוץ. איראן, המנהלת במידה רבה מאחורי הקלעים את המערכת הפוליטית של עיראק ומפעילה מליציות עיראקיות פרו-איראניות בשטחה של עיראק, עלולה להיות המרוויחה העיקרית בשלב שלאחר כיבוש מוסול. המיליציות הפרו-איראניות האלה, העסוקות כעת בלחימה בדאעש, עלולות בשלב הבא, כשיתפנו ממשימה זו, לפעול במסגרת הטרור הגלובלי המנוהל על-ידי "משמרות המהפכה" של איראן, באופן שיקדם את רעיון "הסהר השיעי", זה שעובר מאיראן, דרך עיראק, סוריה ולבנון היישר לגבולות מדינת ישראל. גם בתימן יש לאיראן נוכחות משמעותית, דרך ארגון הטרור החות'י השיעי לו היא מסייעת, דבר שמרחיב את ההשפעה שלה במזרח התיכון.

נראה שארצות-הברית ותורכיה ייצאו נפסדות מכיבושה של מוסול - אומנם דאעש יחטוף מכה קשה, אך איראן צפויה להיכנס לתוך הוואקום בשלב הבא. ארצות-הברית, שמשקיעה מאמצים אדירים לקידום היכולת הצבאית של צבא עיראק ולמיגור ארגון דאעש, עלולה לגלות ביום שאחרי כיבוש מוסול שהמרוויחה העיקרית מהלחימה שלה בדאעש היא דווקא איראן.

במקביל, תורכיה וערב-הסעודית לא ישמחו בוודאי לגלות שמעמדה של ממשלת עיראק, בעלת ההגמוניה השיעית ובעלת הקשרים ההדוקים עם איראן, מתחזקת, בעוד הן, הרואות בעצמן מנהיגות של העולם הערבי הסוני, מאבדות את השפעתן.

מרוויחה נוספת היא רוסיה, הנהנית מדיכוי דאעש, אחד הגורמים המרכזיים המשפיעים על מלחמת האזרחים בסוריה, בלי שתצטרך לפעול נגדו באופן ממשי. את עבודה עבורה עושה ארצות-הברית הן בעיראק והן בסוריה.

המהלך המפתיע של פוטין במשחק השחמט האיזורי והבינלאומי

ההכרזה של נשיא רוסיה, ולדימיר פוטין, על הסגת רוב הכוחות הרוסיים מסוריה, נתקלה בהפתעה ובפליאה רבה ברחבי העולם. בעיני רבים, ניתן היה לצפות שפוטין יסיים את המשימה, יכריע את מלחמת האזרחים, יעביר את המושכות לידי בשאר אלאסד, ואז יסיג את כוחותיו, אך הוא העדיף להחליט אחרת. המהלך מפתיע במיוחד לאור העובדה שגם האיראנים צמצמו מאד את נוכחותם בסוריה בחודשים האחרונים וישנן גם ידיעות שחיזבאללה מצמצם את נוכחותו בסוריה. כעת נראה שבשאר אלאסד נשאר כמעט לבדו חול המוני התושבים המקומיים והזרים המאיימים להפילו.

נשיא רוסיה, ולדימיר פוטין

המהלך של פוטין טומן בחובו סכנה למשטר הסורי, אך אינו בלתי הפיך. פוטין אף ציין יומיים לאחר ההחלטה ש"רוסיה מסוגלת להשיב את הכוחות לסוריה בתוך שעות", כלומר אם יחוש שוב שהמשטר הסורי בסכנה ממשית, יוכל לתגבר את כוחותיו באופן מיידי.

אין לראות במהלך הרוסי קפריזה של מנהיג שאינו משקלל את צעדיו כראוי. לנגד עיניו של פוטין עומד קודם כל הניסיון האמריקאי בעיראק בין השנים 2011-2003 שגבה כארבעת אלפים הרוגים אמריקאים והוצאות כספיות שנאמדות ביותר מטריליון דולר. בסופו של דבר, הניסיון האמריקני המר העצים את הכאוס בעיראק והחליש את מעמדה האזורי והבינלאומי של ארצות-הברית. בניגוד לאמריקאים, פוטין העניק סיוע אווירי בלבד למשטר הסורי ולא נגרר לסיוע של כוחות יבשה (חוץ מ"יועצים" וייתכן גם יחידות קומנדו לפעולות יעודיות). את הלחימה היבשתית, הגובה מחיר דמים קשה, הוא השאיר לאנשי אסד, לאיראן, לחיזבאללה ולשכירי חרב שיעים, במיוחד מעיראק, הממומנים על-ידי איראן.

ייתכן שפוטין הבין שהלחימה בסוריה עומדת להתארך, והוא לא היה מעוניין להיגרר ללחימה ממושכת ולהוצאות הנלוות לה, אלא רק לוודא שהאופוזיציה לא מחסלת את משטרו של אסד.

אחד ההסברים למהלך של פוטין יכול להיות ההערכתו שעדיף לו שהמלחמה בסוריה תימשך לאורך זמן. המניע לכך יכול להיות חוסר רצונו של פוטין לאפשר לאיראן לחזק את מעמדה בסוריה ובאזור. על אף שיתוף הפעולה בין רוסיה לאיראן סביב הרצון המשותף להשאיר את אסד בשלטון וסביב עסקאות נשק, לרוסיה עדיין אין אינטרס שאיראן תהפוך למעצמה אזורית.

ההערכה נוספת לקבלת ההחלטה היא כוונת פוטין להבהיר לאסד כי משטרו תלוי ברוסיה ולכן עליו ליישר קו עם המדיניות הרוסית במהלך המו"מ המתקיים בז'נבה.

הערכה נוספת היא הערכתו של פוטין שמלחמת האזרחים בסוריה על סף סיום, ולכן עליו לתת לאסד לירות את יריית הסיום למלחמת האזרחים במדינה ולאפשר לאסד לייחס לעצמו את הכרעת הקרב. דבר זה יוכל להתפרש כניצחון של המשטר הסורי על מתנגדיו ובכך לשפר את מעמדו הרעוע של אסד במדינה ולבסס את כוח ההרתעה שלו בהמשך.

אין ספק כי המצב הכלכלי ברוסיה מאד השפיע על קבלת ההחלטה: הכלכלה הרוסית בשפל נוראי - שער הרובל בשפל היסטורי לעומת הדולר בעוד שמחיר הנפט בשפל של שנים. עלות ההפצצות של מטוסי רוסיה בסוריה עלו בוודאי הון לרוסיה (כ-9,000 הפצצות בסך הכל) ואין בכוונת פוטין להקריב את הקופה הציבורית הרוסית למען בשאר אלאסד. מעבר לכך, פוטין מבין היטב שעמדה מאד חד-משמעית ומתמשכת של רוסיה לצד בשאר אלאסד ולצד איראן, עלולה להרחיק מרוסיה את סעודיה ומצרים, עימן מעוניינת רוסיה לפתח יחסים כלכליים ודיפלומטיים.

לסיכום, ההשלכות של המהלך של פוטין יכולות להיות טובות לישראל: התחזקות האופוזיציה כתוצאה מנסיגת הכוחות הרוסיים עשויה לעכב את ההכרעה במלחמת האזרחים בסוריה, הכרעה שעלולה לחזק את במשטר הסורי ואת איראן כמעצמה אזורית או לחילופין את גורמי הג'האד העולמי הסוני, הנאבק במשטר הסורי ועוין מאד כלפי איראן. כך שלמעשה, ככל שאויבינו עסוקים בלחימה זה בזה הם פחות פנויים לכוון את חיציהם אלינו.