כישלון מדיניותו של אובאמה במזרח התיכון

הביקורות כלפי נשיא ארצות-הברית, ברק אובאמה, מתעצמות הן בתוך ארצות-הברית והן מחוצה לה, ככל שמערכת הבחירות לנשיאות ארצות-הברית מתקרבות (סוף שנת 2012). ביקורות אלה מעלות שאלות נוקבות לגבי המדיניות האמריקאית במזרח-התיכון בעת הנוכחית.

                                                  נשיא ארצות הברית, ברק אובאמה


כדי לנתח את מדיניותו המזרח-תיכונית של אובאמה, רצוי אולי לסקור תחילה את מדיניותה של ארצות-הברית במזרח-התיכון לאורך השנים, שכן במידה רבה ממשיך אובאמה מדיניות שהתגבשה במשך שנים רבות על-ידי מדינאים אמריקאיים שונים ועם זאת הביא עימו גם רוח של שינוי. 

ארצות-הברית החלה את מעורבותה במזרח-התיכון בתקופה מאוחרת יחסית, לאחר סיומה של מלחמת העולם השנייה. האינטרסים של ארצות-הברית במעורבות במזרח-התיכון היו לקדם בריתות אסטרטגיות עם מדינות האזור כדי לחסום את בריה"מ, זאת במסגרת "המלחמה הקרה" - מלחמה שהיתה לא רק צבאית-אסטרטגית, אלא גם מלחמה אידיאולוגית בין הקומוניזם לדמוקרטיה הליבראלית. מעבר לכך, היו לארצות-הברית אינטרסים כלכליים שבראשם קיום תנועה חופשית של הנפט ממדינות המפרץ למשק האמריקאי, תוך שמירה על מחירי נפט נמוכים שיאפשרו לכלכלה האמריקאית להתפתח ופתיחת שווקים נוספים למכירת מוצרים אמריקניים. אם כן, במדיניות האמריקאית כלפי המזרח התיכון השתלבו אינטרסים אסטרטגיים, כלכליים ואידיאולוגיים. לעיתים התנגשו האינטרסים השונים ועוררו קונפליקט בממשל. הדבר בא לידי ביטוי במיוחד בכך שחלק מאנשי הממשל האמריקאי משכו במהלך השנים לכיוון תמיכה בישראל כשותף אידיאולוגי ואסטרטגי, בעוד אחרים בממשל העדיפו לחזק את הקשרים עם מדינות המפרץ, ובמיוחד סעודיה, בעלת מצבורי הנפט האדירים, על חשבון ישראל, למרות העדר ערכים משותפים בין תושבי מדינה זו לבין תושבי ארצות-הברית. 

מלחמת ששת-הימים ב-1967 הוכיחה לאמריקאים כי ישראל היא כוח מוביל באזור שיכול להתמודד מול צבאות ערב ולהביסם, דבר שעודד את חיזוק הקשרים איתה, במידה מסוימת על חשבון קשריה עם מדינות ערב. עם זאת, בעקבות מלחמת יום הכיפורים ב-1973 המצב השתנה לגישה מאוזנת יותר, שכן ארה"ב הבינה שעליה לאזן בין האינטרסים הכלכליים שלה במפרץ הפרסי לאינטרסים שלה מול ישראל (מה שסייע לארה"ב להגיע למדיניות זו היתה העובדה שבמהלך המלחמה סעודיה בחרה להשתמש ב"נשק הנפט", כלומר הקפצת מחירי הנפט פי 4! כדי ללחוץ על ארצות-הברית להגביל את תמיכתה בישראל). תכלית מדיניות זו היתה להוביל לפיוס בין ישראל למדינות ערב, דבר שבסופו של דבר הוביל לשלום בין ישראל למצרים תחת חסותו של הנשיא ג'ימי קרטר, מי שמעולם לא נחשב מאוהדיה המובהקים של ישראל. בשלב זה דאגה ארצות-הברית להציג עצמה כמתווכת ניטראלית המחויבת כלפי שני הצדדים, הישראלי והערבי, זאת כדי להראות כי אין לה נטייה מועדפת כלפי ישראל (על-פי מודל זה, נקבע כי במסגרת הסכם השלום בין ישראל למצרים יהיה הסיוע האמריקאי למצרים זהה לזה שתקבל ישראל). מדיניות זו נועדה לאפשר לארה"ב להינות משני העולמות ולזכות לפופולארית באזור.

שנת 1989 (קריסת בריה"מ), ששמה קץ ל"מלחמה הקרה", פתחה תקופה חדשה בה העולם מתנהל במידה רבה תחת מעצמה מובילה אחת, היא ארצות-הברית. מתוקף מעמדה, הרשתה ארצות-הברית לעצמה להתערב התערבות צבאית בסכסוכים באזור באופן חסר תקדים, והדוגמה המובהקת היא המבצע לסילוקו של צבא עיראק מכווית בשנת 1991 מתוקף בריתה האסטרטגית של ארצות-הברית עם כווית. עד אז שלחה ארצות-הברית כוחות קטנים לאזור במקרים קיצוניים וכוחות אלה פעלו בעיקר לצורך יצירת איום בלבד (כך בלבנון ב-1958 ובעיראק ב-1958 כשעבד אלכרים קאסם, נשיא עיראק, איים לכבוש את כווית). במקביל המשיכה ארצות-הברית לקדם פיוס בין ישראל לעולם הערבי, באופן שבא לידי ביטוי בדחיפה קדימה של תהליך אוסלו (1993) והשלום עם ירדן (1994).

אירועי 11 בספטמבר 2001 היוו שלב משמעותי נוסף במדיניות מעורבות ארצות-הברית במזרח-התיכון. בשלב זה סימנה ארצות הברית את  "ציר הרשע" והיתה נכונה להפיל משטרים סוררים, ובראשם משטרו של צדאם חוסיין, ולהכות בטאלבאן באפגניסטן. המאבק של בוש הבן באסלאם הרדיקלי ובמיחוד בארגון אלקאעידה, האחראי על פיגועי 11 בספטמבר, הובילו למתחים חסרי תקדים בין ארצות-הברית לעולם הערבי והמוסלמי, מה שהצטייר בעיני רבים כמלחמת-דת בין נצרות לאסלאם. בתקופה זו התחדד העימות בין ארצות-הברית לאיראן, דבר שתרם במידה רבה להתחזקות קשריה של ארצות-הברית עם ישראל, מצרים ומדינות המפרץ הפרסי (ברית של מתונים מול "ציר הרשע"). במקביל, טרחה ארצות-הברית (במיוחד מזכירת המדינה, קונדוליסה רייס) "לעודד דמוקרטיזציה" במזרח-התיכון בין הגורמים המתונים יותר, ולכן דחקה באבו מאזן לערוך בחירות חופשיות (שבהן זכה החמאס); לחצה על מובארכ לקיים בחירות חופשיות (אך משהבין מובארכ כי "האחים המוסלמים" עומדים לזכות בבחירות, התעשת וזייף את תוצאותיהן) וקיימה דיון עם מדינות המפרץ על מנת לקדם רפורמות (במיוחד במערכת החינוך, אך גם בנושאים כגון מעמד אישה והייצוג הפוליטי במדינה). מדיניות קידום המודרניזציה כשלה, ולא רק שלא קידמה דמוקרטיה, אלא אף חיזקה את האסלאם הרדיקלי ועוררה עוינות רבה יותר כלפי ארצות-הברית, שנתפסה יותר ויותר כמעצמה אימפריאליסטית המתערבת בענייני הפנים של מדינות האזור.

מדיניות אובאמה – הימנעות מעימותים והתרפסות בפני העולם הערבי והאיסלאמי

אובאמה נבחר בשלהי שנת 2008 לכהונתו הראשונה כשארה"ב היתה שקועה בלחימה בעיראק ובאפגניסטאן, הפופולאריות שלה באזור היתה בדעיכה משמעותית ובעיותיה הכלכליות הקשו עליה. על רקע נסיבות אלה הבטיח אובאמה עוד במסע הבחירות שלו כי יסיג את הכוחות האמריקאיים מעיראק. ביוני 2009 הוא אף השמיע את גרסת חזונו המזרח-תיכוני, המעיד על רצונו להתפייס עם העולם המוסלמי. לאחרונה הדגיש אובאמה בנאום נוסף את מחויבותו לתהליך השלום הישראלי-פלסטיני, כשמטרתו היתה להפגין את תמיכתו בישראל ואת מחויבותו לתהליך השלום תחת רעיון שתי מדינות לשני העמים. באותה הזדמנות ניסה גם להפיג במעט את המתחים בין ישראל לארצות-הברית שהגיעו לשיא בימי כהונתו ולהראות לציבור הבוחרים היהודי בארצות-הברית כי הקשרים עם ישראל מצוינים, כדי שיתמכו בו ויריצו אותו לכהונה נוספת. ניתן, אם כן, להסיק כי מדובר במדינאי שקול, ליבראלי ומתון שלא ממהר להתעמת ומקדם דיאלוג עם המוסלמים, כדי שלא לדרדר את היחסים איתם שהגיעו לשפל חסר תקדים. 


עם זאת, נתפסת מדיניותו של אובאמה לא אחת כהתרפסות כלפי האסלאם ולכך יש מחיר כבד, שכן נתפס כתבוסתן. במספר נסיבות הפתיע אובאמה ברמת הנכונות שלו להתרפס כלפי האסלאם: דוגמא אחת היא כשקידם בברכה הקמת מסגד ענק בקרבת "גראונד זירו" בשם חופש הדת (לא השכיל להבין כי מדובר כאן באקט הצהרתי-תודעתי וכי המקום עלול להפוך לאתר עלייה לרגל שבו יצרחו "אללה אכבר" - במובן של קריאת מלחמה - וישבחו האירוע הזה, מספר מטרים מהמקום שבו קרסו מגדלי התאומים); בהזדמנות נוספת קד קידה מול מלך סעודיה, עבדאללה, אקט שרבים פרשו זאת, כולל מומחי שפת גוף, ככניעה לשליט המוסלמי. לאחר מכן, הצטרפה אליו מזכירת המדינה, הילרי קלינטון, לביקור בקהיר והפתיעה בכך שעטתה על עצמה מטפחת שנראתה כרעלה (כפי הנראה כוונתה היתה לכבד את המסורת המקומית, אך הדבר התפרש על-ידי רבים מתושבי המזרח התיכון כאקט של כניעה, וגרוע מכך - סימן מובהק לחולשתה של ארצות-הברית). לאחרונה התפרסם בתקשורת במקורות שונים כי בעקבות אירועי "האביב הערבי" (שמתברר כ"אביב אסלאמי" ככל שחולף הזמן) הרחיק אובאמה לכת והוא נפגש בחשאי עם גורמים אסלאמיים קיצוניים חברי תנועת "האחים המוסלמים", תנועת האם של החמאס, הנחשב לארגון טרור גם בארצות-הברית.     

 אובאמה קד קידה בפני המלך הסעודי. מומחי שפת גוף פרשו זאת כהתרפסות וכניעה בפני המנהיגים המוסלמים...

הילרי קלינטון מצטרפת למערך ההתרפסות בביקור בקהיר ובוחרת לעטות כיסוי ראש העוטף אותה כרעלה

מעבר להתרפסות, ניתן להבחין בנקל כי הרתיעה מעימותים עם העולם הערבי והאסלאמי, שהפכה לגולת הכותרת של מדיניותו המזרח-תיכונית, מתפרשת על-ידי רבים מתושבי האזור כסימנים של חולשה. בנסיבות אלה, אין פלא כי בעולם הערבי והאסלאמי רואים את ארצות-הברית כמעצמה בשקיעה, וחלקם אף מפנטזים על ניצחון האסלאם והשתלטותו על העולם. רתיעתו של אובאמה מעימותים חמורה במיוחד בנוגע ליחסו כלפי איראן. אובאמה הושיט לאיראן יד לפיוס בתחילת כהונתו והיא דחתה אותה; הוא נרתע מלתקוף מתקני גרעין (אם יעשה זאת, זה יהיה רק תחת לחץ מאד מאסיבי), ובחר להתמקד בניסיון חסר סיכוי לייצר עימה דיאלוג; נטישתו את עיראק מהווה ניצחון אדיר לאיראן, שכן עיראק היתה זירת עימות חסר תקדים בין איראן לארצות-הברית. כך נותרת איראן כשידה על העליונה.

במצב הנוכחי, נותר הממשל האמריקאי עם מזרח תיכון שבו אין לו בני-ברית אמיתיים מלבד ישראל, אך גם היא מתייחסת למדיניותו בספקנות; תורכיה, בת-ברית אסטרטגית החברה בנאט"ו היא ידידה מפוקפקת תחת ארדואן האסלאמיסט; מצרים הנוכחית, תחת עליית כוחם של האחים המוסלמים והסלפים, אינה יכולה לשמש בת ברית בשום מובן; בירדן ישנו מלך שמעמדו מתערער מיום ליום וצפון אפריקה הפכה להיות זירה אסלאמית במלוא מובן המילה. אין בכוונתי להטיל על אובאמה את האחריות על המצב הנוכחי במזרח התיכון, שכן מדובר כאן בהרבה מאד תהליכים פנימיים שקרו באזור ואינם קשורים ישירות אליו, אך, יחד עם זאת, מצופה מנשיא אמריקאי להפגין יותר מנהיגות ונחישות מול האסלאם הפוליטי הגואה באזור ולהראות פחות סימנים של חולשה.


לצפייה בנאום אובאמה לעולם האסלאמי ביוני 2009, ראה: http://www.youtube.com/watch?v=NaxZPiiKyMw

האם הנפילה של אסד אכן תהיה ברכה למזרח התיכון?

שר הביטחון, אהוד ברק, טען אתמול כי "נפילתו של נשיא סוריה, בשאר אל-אסד, תהיה ברכה למזרח-התיכון". למרות תחושת הסיפוק שעשויה להופיע מכך שאחד מאויביה המושבעים של ישראל עומד לאבד את כיסאו, האם אכן צפויה למזרח התיכון ברכה גדולה מנפילתו?

                                        בשאר אל-אסד - נפילתו טובה לישראל?

מחד גיסא, יש מקום לאופטימיות מצד שר הביטחון. בשאר אל-אסד מעניק חסות לחמאס ומאפשר מעבר נשק ופעילים מאיראן ללבנון באופן חופשי ובכך תורם תרומה מכרעת להתעצמות כוחו של חזבאללה. נפילת משטרו של אסד עשויה, אם כן, לפגוע בכוחן של חמאס וחזבאללה. זו הסיבה לכך שחזבאללה, על-פי דיווחים בתקשורת, מיהרה להגיש סיוע לבשאר אל-אסד בדיכוי המהומות בסוריה. וזו גם הסיבה לכך שהחמאס בודק כרגע אפשרות לשוב לירדן משם סולק לפני כעשור, שכן חמאס לא רואה עוד בסוריה משכן בטוח עבורו (במיוחד לאור העובדה שהחמאס ממשיך שלא להביע תמיכה במשטר אסד על רקע המהומות בסוריה, דבר שמאד מכעיס את אסד ומקורביו הרואים בחמאס כפוי טובה). יש לציין כי בירדן יוצרו צעדיו של החמאס לעומת מרחב הפעולה הרב שממנו נהנה החמאס בסוריה. בנוסף, אסד הינו שותף אסטרטגי חשוב של איראן באזור, ולכן נפילתו תפגע ככל הנראה במעמדה האסטרטגי של איראן ותתרום לבלימת תהליך התעצמות השפעתה של איראן באזור. אם כן, נראה כי נפילת בשאר אל-אסד תביא מבחינת ישראל לתפיסת שלוש ציפורים במכה אחת (החלשת מעמדה האסטרטגי של איראן באזור, החלשת חזבאללה והחלשת החמאס).

מאידך גיסא, אין הרבה מקום לאופטימיות, שכן סביר להניח שנפילתו של בשאר תוביל לעליית תנועת "האחים המוסלמים" במדינה וגורמים איסלאמיים נוספים, ולא למשטר ליבראלי ופרו-מערבי. יש לזכור שבסוריה רוב מכריע של סונים (כ-75%) הנשלטים ביד ברזל על-ידי המיעוט העלווי (12%-8% מהאוכלוסייה על-פי הערכות שונות). העלווים, ששייכים לענף באסלאם שהתפצל מהשיעה, ולדעת רבים מהמוסלמים אינם מוסלמים כלל (בשל חלק ממנהגיהם שנתפסים כפגאניים), נהנו מהשליטה בסוריה מאז עלה חאפט' אל-אסד לשלטון בהפיכה צבאית בשנת 1970, ועתה הם עומדים לאבד את הבכורה בשלטון ואף נתונים כעת בפני סכנה של חיסול פיזי, מאחר שהיוו בסיס התמיכה העיקרי לשלטון. עם נפילת השלטון, אם כן, די ברור כי הרוב הסוני יהפוך לגורם הדומיננטי בשלטון (גם אם יהיו בחירות חופשיות ביותר, המועמדים הסונים יבחרו בבני עדתם). מאחר ששלטונו של אסד לא איפשר קיום של מפלגות חופשיות, למעשה התנועה המאורגנת היחידה שיכולה לקחת לידיה את רסן השלטון היא תנועת "האחים המוסלמים", שלה תשתית חזקה גם מחוץ לגבולות סוריה (דומה מאד למה שקרה המצרים). החמאס, שהיא תנועת-בת של תנועת האחים-המוסלמים, לבטח תקבל תמיכה ממשטר כזה, מה גם ש"האביב הערבי" הוביל לעליית תנועת "האחים המוסלמים" בתוניסיה ובמצרים וייתכן מאד כי יוביל לעלייתם גם בסוריה ובלוב.

אם כן, לסיכומו של דבר, האם התחזקות האחים המוסלמים טובה יותר מאשר התעצמות מעמדה של איראן באזור? - לא בטוח.  

נסיגת ארצות-הברית מעיראק - ההחלטה והשלכותיה

עד סוף החודש הנוכחי (דצמבר 2011) תשלים ארה"ב את נסיגתה מעיראק, לאחר שהוצאותיה מאז הפלישה במרץ 2003 האמירו לכטריליון דולר ולאחר שהקריבה 4,483 הרוגים (נכון לכתיבת שורות אלה) ועשרות אלפי פצועים. בזאת פורע הנשיא אובאמה את חובו לאומה האמריקנית, לאחר שהבטיח במסע הבחירות שלו כי ייסוג מעיראק. מעבר לעמידה בהבטחתו (דבר שבהחלט אין להמעיט מערכו), השאלה היא האם אובאמה קיבל את ההחלטה הטובה ביותר לארצות-הברית ולעולם, או שמא הוא מאפשר באמצעות הנסיגה את השתלטותה של איראן על מדינה זו?
                                                                 
בקבלת ההחלטה לסגת, אובאמה ללא ספק מציל חיים של חיילים אמריקנים רבים, אם כי מספר ההרוגים האמריקאים בעיראק הצטמצם בארבע השנים האחרונות באופן ניכר (בשנת השיא - 2007 - היו לכוחות הקואליציה 961 אבדות בנפש, רובם המכריע אמריקנים; ב-2008 ירד המספר ל-322; ב-2009 ל-160; ב-2010 ל-60 ; וב-2011 ל-58). מעבר לכך, הנסיגה תביא לחיסכון משמעותי בהוצאות הביטחון של ארצות-הברית, שכלכלתה סובלת מקשיים לא פשוטים. כמו-כן, באמצעות הנסיגה בולמת ארצות-הברית את הביקורת כלפיה, שכן נוכחותה בעיראק נתפסת על-ידי רוב העיראקים (וכפי הנראה גם האמריקאים) כלא לגיטימית, ושהייה לאורך זמן עלולה ליצור אנטגוניזם ועוינות מצטברים כלפי ארצות-הברית הן בעולם והן מבית.

לעומת זאת, נראה כי באמצעות ההחלטה לסגת ארצות-הברית מותירה את עיראק כמדינה חלשה לעומת שתי שכנותיה (איראן ותורכיה), באופן שמחייב את עיראק "ליישר קו" עם אותם משטרים. הנסיגה מהווה הישג לאיראן, שרואה בנסיגה האמריקאית הזדמנות להעצמת מעמדה האסטרטגי בעולם. רבים מהפוליטיקאים בעיראק קשורים לאיראן בקשר הדוק וישנן עדויות ש"משמרות המהפכה" האיראניים שולטים בעיראק בפועל מאחורי הקלעים. תורכיה, לעומת זאת, מפרה השכם וערב את הריבונות העיראקית בשטח כורדיסטאן (בחלק העיראקי שלו הנהנה מעצמאות בפועל מאז 2003). בנסיבות אלה, כשמולה שתי שכנות חזקות, תתקשה עיראק להציג אג'נדה דמוקרטית, חופשית ועצמאית. נוכחות ארצות-הברית בעיראק, שאיפשרה עד עתה לראשי השלטון בעיראק לתמרן בין ארצות-הברית ואיראן, לא תשאיר לעיראקים הרבה ברירות, אלא להתאים עצמם למצב החדש ולהתקרב לאיראן וייתכן גם לתורכיה.

אם נשווה את נסיגת ישראל מלבנון לנסיגה האמריקאית מעיראק, נראה כי הנסיגה מלבנון הובילה לצמצום מספר הנפגעים הישראלים ולעליית הלגיטימיות הבינלאומית של ישראל לתקוף את חזבאללה (בעוד שבזמן המלחמה הצטיירנו כפולשים/כובשים). עם זאת, התחמשות חזבאללה והשתלטותו בפועל על המדינה הלבנונית בחסות איראן, היא משוואה שמנבאת רעות לעיראק. באופן זה, יוכל מקתדא אלצדר (חסן נצראללה העיראקי), או מישהו בצלמו, להפוך את עיראק לזרוע נוספת של איראן, ולכך השלכות הרות גורל על מעמדה האסטרטגי של ארצות-הברית. הדבר קשור גם להיבט הפסיכולוגי של הנסיגה, שכן ארצות-הברית נתפסת יותר ויותר על-ידי אויביה, ובהקשר זה איראן, כמעצמה בדעיכה, דבר שיאיץ באויביה להכות בה בהמשך.

יש לציין כי אובאמה רצה להשאיר בעיראק 5,000-3,000 אמריקאים ככוח מסייע לכוחות העיראקיים, אך הפוליטיקאים הבכירים בעיראק, שהיו מעוניינים בכך, סרבו בסופו של דבר להצעה, כדי שלא להיחשב כעושי דבריהם של האמריקאים וככאלה המוותרים על ריבונותה של עיראק, דבר שהיה מחליש את מעמדם בקרב הציבור העיראקי.

לפיכך, ניתן לקבוע כי להחלטה הן השלכות חיוביות על ארצות-הברית ועל העולם המערבי, והן השלכות שליליות. ארצות-הברית תיאלץ בנסיבות אלה להגביר את נוכחותה במפרץ, כדי לחפות במקצת על העדר נוכחותה בעיראק, להקשות על המשטר האיראני בכל דרך מלהרחיב את ההגמוניה שלו באזור ולחזק את קשריה עם תורכיה כבעלת ברית אסטרטגית, דבר שאינו פשוט כלל וכלל בימינו. 

המהפכה האיסלאמית של מצרים

התוצאות הסופיות של הסבב הראשון של הבחירות לפרלמנט המצרי, שנערכו השבוע במצרים, מעידות על ניצחון סוחף של המפלגות האיסלאמיות. על-פי תוצאות הסבב זה (ראשון מתוך שלושה סבבים), זכתה מפלגת "החירות והצדק" של תנועת "האחים המוסלמים" ב-36.6% מהקולות; מפלגת האיסלאם הסלפי הקיצוני "אל-נור" ("האור") זכתה ב-24.3% אחוזים; יתר הקולות (40%) התחלקו בין מפלגות אחרות, ביניהן "אל-כתלה אל-מצריה" ("הגוש המצרי") הליברלי שזכה ב-13.3% מהקולות. התוצאות הסופיות ייקבעו רק בחודש מרץ 2012 לאחר שייערכו בחירות בכל המחוזות ברחבי המדינה (הסבב הראשון של הבחירות כלל 9 מחוזות מתוך 27 המחוזות של מצרים).  

                                                                הבחירות במצרים

כל מי שמצפה להפיכה צבאית, נראה כי יתבדה. בעוד שבעבר הצבא יכול היה לתפוס את השלטון, היום הדבר אינו ריאלי כל כך, שכן הציבור לא מעוניין בהתערבותו בחיים הפוליטיים ויהיה מוכן לקיים מהומות להפלתו אם ינסה לתפוס את השלטון. ממשלה בראשות "האחים המוסלמים" צפויה למנוע מעורבות של הצבא בעניינים פוליטיים ולמנות בהדרגה קצינים בכירים המזוהים איתה.

"האחים המוסלמים" מצהירים כי הם מעוניינים במשטר דמוקרטי ובשמירת חירויות הפרט, שכן רק כך יוכלו לתפוס את השלטון באופן לגיטימי. מהרגע שיתפסו את השלטון, נראה כי דמוקרטיה כבר לא תהיה, ומכך חוששים הליבראלים. אם יזכו בשני הסבבים הנוספים, נראה כי "האחים המוסלמים" יפעלו החל ממרץ 2012 להקים ממשלה רחבה ככל האפשר. באופן עקרוני, "האחים המוסלמים" יכולים לאחד כוחות עם "אל-נור" האיסלמיסטים-סלפים כדי להרכיב ממשלה (יחד שני הגושים האיסלאמיים הללו מהווים כ-60% מקולות הבוחרים ויכולים להקים קואליציה). עם זאת, לא ידוע אם קואליציה כזו תוקם, שכן "האחים המוסלמים" חוששים מדימוי קיצוני ומדגישים את נאמנותם כביכול לרוח הדמוקרטיה. בכל אופן, עד עתה שללו גורמים ב"אחים המוסלמים" את האפשרות לחבירה לסלפים.  יש לזכור כי גם ללא הסלפים הפוליטיקה המצרית תהיה קיצונית מאד כלפי ישראל וארצות-הברית, שכן גם באופוזיציה יוכלו הסלפים לדחוק ב"אחים המוסלמים" לנקוט עמדות קיצוניות יותר כלפי המערב, כך שבכל מקרה הקיצוניות האסלאמית תהיה במרכז הבמה הפוליטית של מצרים בשנים הקרובות.  

חשוב לזכור כי תנועת "האחים המוסלמים" היא התנועה המאורגנת ביותר במצרים ובעלת יכולת גבוהה לגייס כספים. זו תנועה שצמחה מלמטה: דרך מפעלי סעד, בתי-ספר וגנים שהקימו חברי התנועה לאורך השנים, החל משלהי שנות העשרים של המאה העשרים. מקור תמיכה מרכזי לתנועה הם האיגודים המקצועיים (לשכת עורכי-הדין, איגוד המהנדסים, התאחדות הרופאים וכדומה) שרבים מהם למדו במוסדות התנועה או ממלגות שהעניקה להם וכעת הם גומלים לה על כך בהצבעה, בתרומות ובפעילות למען התנועה. בשל פעילויות הצדקה שמקיימת התנועה, ל"אחים המוסלמים" כוח רב במיוחד בשכונות העניות של קהיר (בשכונות האמידות, למשל, מצר אלגדידה, התמיכה בהם מועטה, בין השאר כי האמידים נהנו בתקופת מובארכ משפע רב והינם שייכים יותר לזרם הלאומי-ליבראלי ולא לזרם האיסלאמי) ובעיירות רבות ברחבי מצרים, במיוחד השמרניות ביותר שנחשפו פחות לתרבות המערבית. זו תנועה שלא דבקה בה השחיתות והציבור מכיר את האג'נדה שלה ואת חבריה, דבר שנותן לה יתרון יחסי לעומת המפלגות החדשות שצצו לאחרונה, ואנשיה לא ידועים במיוחד לציבור. מעבר לכך, תרמה לנסיקת התנועה בבחירות התחזקות תפיסת האיסלאם הפוליטי ברחבי העולם.

מניצחון "האחים המוסלמים" בסבב הנוכחי עולה העוינות הרבה כלפי ישראל. ישנם בכירים בתנועת "האחים המוסלמים" שהתבטאו באופן עוין במיוחד כלפי ישראל, והביעו תמיכה ב"ג'יהאד" נגד ישראל וב"עיון מחדש" בהסכם השלום בין ישראל למצרים באופן מיידי, כדי לבחון את שינויו או ביטולו. אחת הטענות שהועלתה על-ידי גורמים ב"האחים המוסלמים" היא כי ההסכם שנחתם בימי הנשיא אנור סאדאת לא אושר בפרלמנט המצרי, ולכן אינו לגיטימי. בחמאס מיהרו לברך על התוצאות, שכן ניצחון "האחים המוסלמים" משרת אותם. תנועת החמאס היא הסניף הפלסטיני של תנועת "האחים המוסלמים", ובעוד שמובארכ היקשה על התנועה לפעול ויישם את הסגר על רצועת עזה, תנועת "האחים המוסלמים" במצרים צפויה לסייע באופן משמעותי מבחינה אסטרטגית וטקטית לחמאס.

בנסיבות אלה, נראה כי הסכם השלום עם ישראל נתון בסכנה. הדבר היחיד שעשוי למנוע את ביטולו הוא העדר רצונה של מצרים לאבד את הסיוע הכלכלי והצבאי שמקבלת מארצות-הברית במסגרת ההסכם.

לפרטים נוספים, ראה:

http://www.youtube.com/watch?v=zKdNStHYFSY

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4156412,00.html

http://news.nana10.co.il/Article/?ArticleID=851154

http://www.youtube.com/watch?v=gL8xcAwZEPk