ירידת מחיר הנפט חונקת את הכלכלה האיראנית

ירידת מחיר הנפט אל מתחת ל-60 דולרים לחבית פוגעת באופן קשה בכלכלת איראן ומעלה את מפלס המתיחות בין ערב-הסעודית לאיראן ובין איראן לארצות-הברית.

מתקן נפט באיראן

ירידת מחירי הנפט כבר משפיעה על הכלכלה האיראנית המדשדשת, ולאורך זמן כלכלתה צפויה להגיע לשפל חדש, אם הירידות ימשכו. בעוד שערב-הסעודית ומדינות המפרץ הקטנות יכולות לספוג ירידות משמעותיות במחיר הנפט, המצב באיראן לחלוטין לא כך, וכלכלתה תספוג פגיעה קשה. 

על רקע ירידות מחירי הנפט עולה המתיחות בין איראן לערב-הסעודית, שבאה לידי ביטוי בכך שבכירים איראנים מתייחסים לירידת מחירי הנפט בעולם כקונספרציה של סעודיה אותה רקחה עם המערב, ובמיוחד ארצות-הברית, כדי להכשילה.

לערב-הסעודית, לכאורה, אין אינטרס בירידת מחירי הנפט בעולם, שכן היא המרוויחה הגדולה כשמחירי הנפט עולים כיצואנית הנפט הגדולה בעולם. עם זאת, האיראנים וגורמים שונים בעולם מעריכים כי ערב-הסעודית אינה מצרה על ירידת מחירי הנפט הנוכחית, אלא להפך - במידה רבה היא מעדיפה לראות את איראן נאנקת תחת לחץ ירידות מחירי הנפט מאשר את חשבון הבנק שלה תופח.  

לצד העוינות לאיראן, מתקיימת מתיחות מסוימת בין ערב-הסעודית לארצות-הברית, שהגבירה השנה בצורה משמעותית את הפקת הנפט מפצלי שמן, והפחיתה באופן משמעותי את תלותה בנפט הסעודי. בנסיבות אלה, נוח ככל הנראה לסעודים להציף את השוק בנפט זול, כדי להפוך את ההפקה היקרה של פצלי השמן בארצות-הברית ללא כדאית כלכלית, מתוך תקווה שהאמריקאים ישובו להישען על הנפט הסעודי בעתיד.

הסעודים יוצאים נשכרים מהמצב הנוכחי גם בשל הסנקציות שהוטלו על רוסיה על רקע השתלטותה על אוקראינה. רוסיה, לה הסעודים רוחשים איבה רבה, מתקשים כעת לייצא נפט והכלכלה שלהם נפגעת קשות. ללא הסנקציות, ככל הנראה, היו מחירי הנפט יורדים אף יותר, כך שהמצב מסייע לערב-הסעודית הן כלכלית והן פוליטית. 

כך יוצאים הסעודים מחויכים מהמצב הנוכחי, ולא נראה שיש להם כוונה לצמצם בשלב זה את היקף יצוא הנפט באופן משמעותי. כך משתלבות זו בזו הפוליטיקה והכלכלה במזרח-התיכון. יש לזכור כי אם ימשיך מחיר הנפט לרדת, הדבר יתרום במידה רבה לעלייה בצמיחה בעולם באופן כללי, דבר מבורך לשם עצמו.  

לקריאה נוספת:
http://www.bloomberg.com/news/2014-11-30/oil-at-40-possible-as-market-transforms-caracas-to-iran.html .

האם דאעש ממלא תפקיד משמעותי בירידת מחירי הנפט בעולם?

הירידות החדות בעולם במחירי הנפט בחודשים האחרונים, שהחלו כמעט מיידית לאחר התבססותה של דאעש בעיראק ובסוריה עם כיבוש מוצול ביוני 2014 ומתחזקת בימים אלה, מתבטאות בצניחה של כ-40% אחוזים ממחירו מאז יוני 2014, אל מתחת ל-70 דולר לחבית. ירידות אלה מהוות שפל של 5 שנים במחיר הנפט בעולם.

הכלכלנים מסבירים את הירידה ללא קשר להשתלטות דאעש עיל מתקני נפט בעיראק ובסוריה. הם מציינים את הגידול בהיקף הפקת הנפט בארצות-הברית, את עליית הדולר בעולם (שכן הנפט נסחר ברחבי העולם בדולר אמריקני), את ההאטה בסין ובאירופה ואת ההתייעלות האנרגטית במערב כסיבות המרכזיות לירידות החדות במחירי הנפט. עם זאת, עדיין למזרח-התיכון תפקיד חשוב בשוק זה, שכן האזור מפיק כשליש מהנפט בעולם (לאורך השנים השיעור נע בין 40%-25%). אם כן, האם דאעש הוא אלמנט חשוב בירידת מחירי הנפט שלא נותח די הצורך על-ידי הכלכלנים?

              מתקני הנפט בעיר ביג'י בעיראק, עליהם השתלט ארגון דאעש ונסוג לאחר מכן.

ההערכות הן שדאעש, לאחר שהשתלט על נכסי נפט בעיראק ובסוריה, מוכר כ-80,000 חביות נפט מדי יום במחירים שנעים בין 25 דולר ל-40 דולר לחבית, כלומר במחיר נמוך מאד. הנפט המוברח נמכר בעיקר לתורכיה ולמשטר הסורי. ניתן להניח שרובו הגדול מוברח לתורכיה שהיא מדינה תעשייתית מובהקת הנעדרת מקורות נפט. תורכיה צורכת כ-700,000 חביות נפט ליום, ולכן כ-70,000 חביות המוברחות אליה על-ידי דאעש ביום עשויות להוריד את מחיר הנפט במדינה ואולי אף לסייע לדחוף את השוק העולמי כלפי מטה. עם זאת, תורכיה אינה מדינה שמאד משפיעה על מחירי הנפט בעולם: ארצות-הברית צורכת כ-20 מיליון חביות נפט ביום שהם כ-25% מהנפט הנצרך ברחבי העולם ביום וסין צורכת ביום כ-6 מיליון חביות, שהם כ-8% מצריכת הנפט העולמית ביום (העולם כולו צורך כ-93 מיליון חביות נפט ביום).

השינויים בשוק הנפט בארצות-הברית הם הגורם המרכזי המשפיע על הירידה במחירי הנפט בעולם. ארצות-הברית, העוברת תהליך של מעבר לעצמאות אנרגטית על-ידי הפקת נפט מואצת באמצעות פצלי שמן, פחות תלויה בנפט מבחוץ ולכן ניכרת הירידה במחירים, שכן הביקוש לנפט בעולם יורד בהתאמה. אם השימוש בגז טבעי יתרחב ברחבי העולם בשנים הקרובות באופן משמעותי, הדבר עשוי לתרום להמשך הירידה בביקוש לנפט ולירידת מחיר הנפט. עם זאת, עלייה משמעותית בביקוש לנפט, למשל מצד סין, שכאמור צורכת ביום כ-8% מצריכת הנפט העולמית, עלולה להביא לעליית מחירי הנפט. כמו-כן, תיתכן עלייה במחירי הנפט בהמשך אם תחול ירידה דרמטית בתפוקת הנפט בארצות-הברית, אשר הפיקה השנה כמות שיא של נפט בשטחה.

לקריאה נוספת:
http://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=1000989965 
http://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=1000973945

המאמצים לגיבוש מהלך אסטרטגי נגד דאע"ש והסיכויים למיגור הארגון

בימים אלה, כשארצות-הברית מגבשת קואליציה בינלאומית שתכליתה למגר את ארגון דאע"ש (ראש תיבות של "המדינה האסלאמית בעיראק ובלבנט" בשפה הערבית), עולה עד כמה מורכב יהיה לבצע מהלך כזה בהצלחה ועד כמה יהיה מורכב אף יותר ליצור מציאות חדשה טובה יותר עבור המערב ביום שאחרי מיגור הארגון.

"המדינה האסלאמית בעיראק ובלבנט" 

תחילה, יש לציין כי גיבוש קואליצייה בינלאומית נגד דאע"ש בעת הזאת הכרחית. האיום שמציב דאע"ש על שלום העולם ממשי ומוטב כי פעולה מוחצת נגד הארגון תתבצע במהירות, ויפה שעה אחת קודם. דאע"ש, שהצליח בחודשים האחרונים להשתלט על בסיסי צבא עיראקיים וסוריים חשובים ועל נשק מתוחכם שנלקח כשלל (חלקו אמריקאי, שמשמש את צבא עיראק וחלקו רוסי שמשמש את צבא סוריה), עלול להציג תוך זמן קצר יכולות מבצעיים שהמערב לא חלם עליהן, ובכללן היכולת לבצע פיגועי טרור באמצעות מטוסים, טילים ארוכי טווח ומזל"טים ואף פיגועים באמצעות נשק בלתי קונבנציונלי, עליו  ככל הנראה השתלט במהלך כיבושי בסיסי צבא סוריה. מעבר לכך, לארגון משאבים כלכליים אדירים (בעיקר משאבי הנפט ומאות מליוני הדולרים עליהם השתלט בבנקים בעיר מוצול שבעיראק, כמו-גם ה"מיסים" אותם גובה מהאוכלוסייה תחת שליטתו), מה שהופך אותו לארגון הטרור העשיר בעולם, עשיר הרבה יותר מכל ארגון טרור אי-פעם. הכסף הרב ישמש משאב אדיר לגיוס תומכים ולבניית מערך טרור בינלאומי בקנה מידה עצום.

כפי שעולה מדיווחים בתקשורת, הנשיא אובאמה מעוניין בפעילות מצומצמת נגד הארגון שתסתכם בהפצצות מהאוויר ואולי מעט מבצעים מיוחדים של כוחות קרקעיים. אם אכן המצב יהיה כזה, הסיכויים למיגור הארגון נמוכים מאד. כדי למגר את הארגון, יהיה דרוש הרבה יותר מכך.

- כדי למגר את דאע"ש יהיה צורך לפרק את קואליציית התומכים בדאע"ש: מאחר שכיבוש מוצול ושטחים נרחבים בעיראק על-ידי דאע"ש נבע משילוב כוחות בין דאע"ש לשבטים סוניים שמאסו בשלטון העיראקי של בגדאד וארגון הטרור "צבא אנשי הטריקה הנקשבנדית", יש לפרק קואליציה זאת בעיקר על-ידי גיוס תמיכתם של השבטים הסוניים בעיראק ובסוריה, אלה העוינים כלפי דאע"ש ונגררו לתמוך בארגון בעיקר בשל סלידתם מהשלטון השיעי של בגדאד. יש ליצור קואליציות מקומיות חדשות (כמו מועצות ההתעוררות שהקימו האמריקאים בעת שהותם בעיראק והן קרסו עם יציאת הכוחות הללו בשלהי 2011).

- כדי למגר את דאע"ש צריך יהיה לחסל את מנהיגי הארגון ורבים מפעיליו ולכך נדרש מודיעין איכותי. פעילות סיכול מהאוויר יכולות לסייע בכך באופן חלקי, ויהיה צורך גם בפעילות קרקעית (שכן אף מדינה לא הצליחה מעולם לחסל ארגון טרור מהאוויר בלבד). יש לפגוע במחנות אימונים ובמצבורי הנשק של הארגון.

- יש לפעול ביעילות למען פגיעה משמעותית במקורות הכספיים של הארגון, כולל ארגוני צדקה אסלאמיים אשר רובם ככל הנראה ממומנות על-ידי קטר, וכן פעילות מבצעית להשתלטות חזרה על בנקים. יש לשקול אף את הפצצת מתקני הנפט בעיראק ובסוריה שבשליטת דאע"ש.

- יש לפעול בזירת התקשורת ולמנוע את פעילות התעמולה הנרחבת שמקיים הארגון ברשת האינטרנט ובמיוחד ברשתות החברתיות, שהיא מקור מרכזי לגיוס תמיכה ומתנדבים ללחימה מרחבי העולם.

בנוסף, על הקואליציה בראשות ארצות-הברית לעצב אסטרטגיה כוללת ליום שאחרי ריסוק דאע"ש, כדי שאיראן לא תוכל להפיק תועלת מהוואקום שעלול להיווצר לאחר המערכה הצבאית נגד הארגון, כפי שהרוויחה מהנסיגה האמריקאית מעיראק בשלהי שנת 2011.

השינויים בכללי המשחק מול החמאס בעקבות מבצע "צוק איתן"

בין הישגי מבצע "צוק איתן" המשמעותיים הוא שינוי בכללי המשחק של ישראל מול החמאס. החמאס שציפה כי יגרום להרג רב בקרב אזרחי ישראל באמצעות ירי רקטות (הסתמך בכך על ההערכות שהתפרסמו בתקשורת הישראלית לפיהן  "כיפת ברזל" אינה הרמטית ויעילה רק לכ-90% ממקרי הירי), יפגע בחיילים ואזרחים באמצעות פיגועי מנהרות תופת ויהתל במורל אזרחי ישראל באמצעות חטיפות חיילים, מצא את ישראל מוכנה מתמיד. היכולת של "כיפת ברזל", איתנות העורף, הצמצום המשמעותי של סכנת המנהרות והיכולת לסכל חטיפות חיילים הם הישגים מבצעיים המשמשים כמנוף לשינויים בכללי המשחק של ישראל מול החמאס.

חשיפת מנהרה בעזה

הנחות היסוד של החמאס התבררו כמוטעות
החמאס העריך כי על רקע הגל האסלאמי הקיצוני השוטף את העולם האסלאמי (במיוחד דאעש בסוריה ובעיראק), יוכל לגייס תמיכה אסלאמית רחבה - צבאית ומדינית - שתביא ללחץ על ישראל ולגרום לה להיכנע לתכתיביו. בנוסף, החמאס  העריך כי בעקבות הלחימה וההרוגים בקרב האזרחים הפלסטינים ייווצר לחץ הבינלאומי כבד על ישראל מצד המערב שיביא להסרת המצור על עזה, דבר שהוכח כהנחה מוטעית. החמאס גם העריך כי בעקבות יחסיו העכורים עם משטרו של סיסי במצרים הוא יוכל להסיט את ציר ההידברות עם ישראל ממצרים לקטר ולתורכיה, אך גם זה לא עבד. ההישג היחיד שיוכל החמאס לזקוף לזכותו יגיע אם יקבל סיוע כספי רחב (ככל הנראה מקטר), דבר שיאפשר לו לקנות תומכים ולשקם את התשתית המבצעית שלו.

מודל הסבבים
ערפאת עיצב מול ישראל מודל שנקרא "תוכנית השלבים" שתכליתו היה להשיג שטחים, שלב אחר שלב עד ל"שחרור פלסטין" המלא, זאת לאחר שנכשלו הניסיונות לבצע "שחרור" בשלב אחד. החמאס, לעומת זאת, עיצב את מודל הסבבים כמודל אסטרטגי, כלומר סבבי התשה מול ישראל, שהמרווחים ביניהם מצטמצמים לאורך הזמן ושנועדו להביא לאהדה מקומית, בינערבית ובינלאומית כלפי החמאס, באמצעות הצגת "המסכנות" של תושבי הרצועה. על-פי מודל זה, העריך החמאס כי הלחץ הבינלאומי יביא לשינויים משמעותיים במדיניותה של ישראל כלפי עזה, ובראשם הסרת המצור על הרצועה. החמאס, שניסה תחילה את מודל השלבים שעיצב ערפאת והיה מוכן להפסקת-אש ("הודנה") לתקופה ארוכה תמורת נסיגת צה"ל לגבולות 1967 כשלב ביניים עד ל"שחרור פלסטין", לא מזכיר מודל זה יותר, אך ייתכן שיחזור למודל זה בעתיד באמצעות פיוס פנים-פלסטיני, שבו אבו מאזן ישמש עבורו כחזות להסדר שכזה. בינתיים המהלך אינו מוביל להסרת המצור על עזה והאהדה הבינלאומית כלפי החמאס אינה רחבה. בדיעבד מודל הסבבים של החמאס שרת את ישראל, שכן בכל סבב הרמה המבצעית של ישראל השתפרה.

מודל חטיפות החיילים
מודל שעיצב חזבאללה וממנו שאב החמאס השראה, במיוחד בעקבות חטיפת גלעד שליט. החמאס גילה את הרגישות של אזרחי ישראל לנושא ואת היכולת להתל מבחינה מורלית באזרחי ישראל, כפי שעשה חסן נצראללה לפניו. במבצע "צוק איתן" צה"ל הוכיח כי יעשה כל מאמץ כדי למנוע חטיפות חיילים. הניסיונות לחטיפות חיילים יימשכו, ככל הנראה, אך ככל שייכשלו אותם הניסיונות, המוטיבציה לבצע אותן תרד, במיוחד ככל שמנגנון הענישה מצד ישראל על כל ניסיון שכזה יוקשח.

מודל המנהרות
החמאס השקיע משאבים אדירים בבניית המנהרות לאחר שהעריך כי מדובר באלטרנטיבה יעילה ללחימה בישראל בו-זמנית עם שיגור רקטות לעברה. יכולת חשיפת המנהרות של החמאס מצד ישראל מעקרים את יכולת החמאס לפגוע בישראל, ופתרון טכנולוגי שמתקדם לאיתור מנהרות יכול לחסל את האיום הזה לחלוטין.

הצבת תנאים בלתי אפשריים למשא-ומתן
אחד הדברים המעניינים שקרו במהלך מבצע "צוק איתן" הוא שבעוד שהחמאס הציב תנאים בלתי אפשריים מבחינת ישראל (בראשם הסרת המצור על עזה), ישראל השיבה באותו המטבע והציבה כתנאי את פירוז הרצועה, תנאי בלתי אפשרי מבחינת החמאס. כך ישראל לא באה כלל לדיון עם החמאס ומונעת ממנו להגיע להישג כלשהו.

רעיון ההסדרה ברצועה באמצעות אבו מאזן
מדובר ברעיון שיהיה קשה מאד עד בלתי אפשרי ליישמו, אך אם ייושם יהווה שינוי נוסף בכללי המשחק. למעשה יהיה מדובר בהפלת החמאס מתוך החברה הפלסטינית. המודל של החזרת הסמכות של אבו מאזן לעזה הוא מודל שעלה בעקבות המבצע, אך כאמור, הסיכויים ליישומו נמוכים. בהעדר הסדרה, ישראל לפחות שיקמה את יכולת ההרתעה מול החמאס, והיא מאותתת לחמאס כי לא תירתע מכניסת כוחות קרקעיים לעזה בעת הצורך.

הבניית מודל הניצחון מצד החמאס
הבניית נרטיב של ניצחון של החמאס מתקיים בכל סבב תוך כדי לחימה ולאחר הלחימה. הפעם הדבר יקשה על החמאס במיוחד, אך נרטיב הניצחון כבר קורם עור וגידים. ההרס הרב ברצועה אומנם יצריך תהליך שיקום ארוך, אך כסף רב צפוי לזרום לעזה מהמפרץ. הכסף שיגיע לרצועה יהווה מנוף להבניית נרטיב הניצחון, שכן הכסף שיועבר לחמאס יסייע לו להציג את עצמו כמושיע של האוכלוסייה המקומית המספק עבודה וכמשקם את הרצועה לאחר הלחימה, תוך טיפוח השנאה לישראל והאשמתה בהרס שנוצר. כעת, מתבסס נרטיב ניצחון על מספר טענות: ישראל לא הצליחה לשבור את רוח החמאס והוא המשיך לירות רקטות לכל אורך המבצע; החמאס ממשיך להחזיק בטילים ארוכי טווח וממשיך לשבש את החיים בישראל; מנהיגותו לא נפגעה (איבד מאות פעילי שטח שאת שורותיהם יוכל למלא במהרה). אפשר להתווכח עם הטענות, אך לא ניתן להתעלם מכך שלפחות חלק מהאוכלוסייה בעזה מקבלת אותם.

השלב הבא - שליטה בהברחות והפיקוח על החומרים שיכנסו לרצועת עזה בעתיד
לאחר המבצע ישראל תצטרך להתמודד עם משימה לא פשוטה של מניעת שיקום כוחו של החמאס. החמאס ינסה, וייתכן שכבר פועל בנושא בימים אלה, להשלמת ארסנאל הטילים שלו וציוד לחימה נוסף. ישראל תצטרך לעמוד על המשמר. גם על הסיוע החיצוני לחמאס, במיוחד מקטר, ישראל תצטרך לפקח, כדי שיופנה לאוכלוסייה ולא לתשתיות הטרור. לו היה ניתן לכפות על החמאס פיקוח בינלאומי אפקטיבי בנושא, הדבר היה מקל על ישראל על תהליך פירוז הרצועה, לפחות מטילים. 

למה החמאס עדיין לא מוכן להפסקת-אש?

מבצע "צוק איתן", שהחל בעקבות ירי הרקטות על ישראל מרצועת עזה, ממשיך להתנהל, והחמאס, שספג עד כה פגיעה קשה, בעיקר מבחינה תדמיתית ותשתיתית, עדיין לא מרגיש מוכן להפסקת-אש.

טילי M-302 שנתפסו על האוניה "קלוז-סי"

הסיבות לכך יכולות להיות:
- שהוא עדיין מאמין שיוכל לשנות את המשוואה ולהביא הישג משמעותי בצורת פיגוע גדול בישראל.
- שיש לו עדיין "הפתעות" שטרם השתמש בהן: ביומיים האחרונים השתמש לראשונה בטילי M-302 המגיעים לטווח עד 160 ק"מ (סוג מתקדם יותר של הטיל מגיע עד 200 ק"מ, אך לא בטוח שהחמאס מחזיק בטיל זה); היום הכריז כי ירה טילים למרכז הארץ מסוג "סג'יל 55", J80 ו-R160 (קרוב לוודאי שמות אחרים ל-M-302) וכי "היד עוד נטויה".
- הוא עדיין מחכה לטעות בירי מצד ישראל שעלולה להביא לעשרות הרוגים בעזה ואז יוכל למנף זאת לצרכי הסברה.
- הוא עדיין לא מרגיש שהפעולות של צה"ל גרמו לו נזק רחב היקף ושארסנל הטילים שלו עדיין מספיק ללחימה ממושכת.
- ייתכן שהוא מאמין שהעולם האסלאמי יתגייס בהמשך לטובתו בכסף או באמצעים אחרים.
- סביר להניח שהוא גאה מדי מכדי להודות בתבוסה ומעדיף לצאת עם הישג כלשהו כדי להציג עצמו בפני הציבור הפלסטיני כמנצח.

מבחינת ישראל, המבצע הוא הזדמנות לחדד את יכולות "כיפת ברזל" וללמוד מה כולל הארסנל של החמאס. כמות הטילים שמשוגרים לעבר ישראל יכולה ללמד כי בידי החמאס כמות גדולה ביותר של רקטות מטווחים שונים. המערכה הזו מלמדת, גם, שכמו במקרה של חזבאללה, גם כאן היד של האיראנים ארוכה. המעורבות האיראנית, לפחות בפיתוח מערך הטילים של החמאס והברחתם של טילים אחרים, מכרעת בניסיון לייצר מאזן אימה חדש. נראה כי החמאס למעשה יכול להסתדר היום ללא צורך בהברחה של טילים מאיראן, אם כי סביר להניח שימשיך בכך, לפחות בטווח הנראה לעין, כדי שיוכל למלא את מחסניו שנית במהירות יחסית עם תום המערכה.

ממשלת עיראק מאבדת שליטה על אזורים נרחבים

בימים האחרונים התפרסמו ידיעות מעיראק לפיהן הצליחו גורמי טרור ג'האדיסטיים מ"המדינה האיסלאמית בעיראק ובלבנט" (ארגון-גג של ארגונים שונים המזוהים עם אלקאעידה שהרחיבו את פעילותם מעיראק לסוריה בעקבות מלחמת האזרחים במדינה), לכבוש את הערים מוצול ותכרית וכי הם מתקדמים לעבר בגדאד. במהלך האירועים, הצליחו גורמי הג'האד להשתלט על ציוד צבאי רב של הצבא העיראקי ואף השתלטו על נמלי תעופה (העיקרי במוצול והשני נמל תעופה צבאי באזור תכרית).

ראש ממשלת עיראק, נורי אלמאלכי

אירועים אלה מסמלים יותר מכל את אוזלת ידה של ממשלת עיראק בעלת ההגמוניה השיעית בראשות נורי אלמאלכי, בכל הנוגע לשליטה ב"משולש הסוני" - האזור שבמערב המדינה בין  בגדאד, מוצול ואזור העיירה רותבה, בו שוכנת אוכלוסייה ערבית סונית, רובה בדווית - ובארגוני הטרור המזוהים עם אלקאעידה שהיכו בה שורשים.

עיראק, כזכור, מורכבת משלושה אזורים בעלי זהות אתנית שונה: דרום המדינה ובגדאד, הממוקמת במרכז המדינה, הינו אזור בעל רוב שיעי מובהק, הצפון מתאפיין באוכלוסייה כורדית והאזור המזרחי המכונה "המשולש הסוני", המתאפיין באוכלוסייה ערבית-סונית. המצב הנוכחי, שבו לארגונים המזוהים עם אלקאעידה אחיזה בולטת ב"משולש הסוני", יכולה לחסל את עיראק כמדינה ריבונית בגבולותיה הנוכחיים, כאשר הכורדים פועלים בעצמאות כמעט מוחלטת בצפון עיראק יותר מעשור, ובגדאד ודרום המדינה נותרים המאחזים היחידים שלמשטר יש עליהם שליטה. כך עלולה עיראק להפוך לטריטוריה בה יתקיימו שלוש ישויות מדינתיות שונות והיא תחדל מלהתקיים כישות אחת.

לממשלת בגדאד השיעית שליטה על רוב מרבצי הנפט במדינה הנמצאים בדרום, והיא בת-קיימא באופן עצמאי. יחד עם זאת, התחזקות ארגוני הג'האד הסוניים לא יאפשרו לה לזכות ליציבות ואף יאיימו להפילה יותר מבעבר. ככל הנראה העימותים יחלו בימים הקרובים, ועלולים להסתיים אפילו בנפילת בגדאד ובחיסולה של ממשלת אלמאלכי.

המצב בעיראק משליך על כל האזור - התחזקות ארגוני הג'האד הסוניים בעיראק מחזק את אחיזת הארגונים הללו בסוריה, הגובלת בעיראק, ומאיימת אף על יציבות המשטר בלבנון ובירדן. בטווח המיידי התחזקות גורמי הג'האד הסוניים אמור להדאיג בעיקר את משטרו של אלמאלכי ושל משטרו של בשאר אלאסד בסוריה ובעלות בריתו (איראן וחזבאללה), שיצטרכו להתמודד מול התעצמות הארגונים הנאבקים בהם, אך אם הארגונים הללו יתבססו ואף תהיה להם אחיזה בירדן, האיום על ישראל יחל להיות ממשי.

מאז נסיגת ארצות-הברית מעיראק בשלהי 2011 חלה התקרבות בין ממשלת עיראק לאיראן ובפועל פועלת ממשלת אלמאלכי בתאום מלא עם איראן. לאיראן אינטרס מובהק לשמר את השלטון השיעי בבגדאד, והיא ככל הנראה תעשה כל מאמץ כדי לתמוך בשלטון אלמאלכי כפי שהיא מסייעת למשטרו של בשאר אל-אסד בסוריה. האירועים האחרונים מעידים פעם נוספת על קריסת ההשפעה של ארצות-הברית במזרח-התיכון.

עבד אלפתאח אלסיסי כובש את נשיאות מצרים

עבד אלפתאח אלסיסי, אבי הפיכת הנגד שהפילה את שלטון האחים המוסלמים במצרים לפני כשנה, נבחר, כצפוי, ברוב קולות לנשיאה של מצרים. הדבר יכול להעיד כי אזרחי מצרים מעדיפים משטר נוקשה אך יציב הנשען על צבא חזק שמגביל את החירויות על פני משטר אסלאמי קיצוני או אנרכיה, לפחות לעת עתה.

עבד אלפתאח אלסיסי, נשיאה החדש של מצרים

הבחירה באלסיסי מהווה נקודת ציון בהתפתחות אירועי "האביב הערבי", נקודת ציון שמסמלת במידה רבה חזרה לנקודת המוצא, כלומר למבנה הפוליטי שהתקיים בעידן מבארכ, והדבר טבעי, שכן אלסיסי שייך לבני דור ההמשך של מבארכ, שהגיע מהצבא ונשען על הצבא כמשענת פוליטית ראשונה במעלה וכן הוא (אלסיסי) מאמין באותם הערכים שמבארכ דגל בהם. עם זאת, המציאות הפוליטית והחברתית של ימי מבארכ השתנתה ללא היכר: יראת השליט פחתה בקרב הציבור, המצב הכלכלי התדרדר, האווירה האסלאמית הקיצונית התפשטה ועימה פיגועי התופת בתוך מצרים המתבצעים ברובם הגדול על-ידי אזרחים מצריים שתכלית פעילותם היא להפיל את השלטון החילוני ולהקים מדינה אסלאמית קיצונית. ארגונים אלה (בראשם אנצאר בית אלמקדס, אג'נאד מצר ואנצאר אלשריעה) מזוהים עם ארגון אלקאעידה ומערערים את יציבות השלטון. בנסיבות אלה, הגורמים האסלאמיים ובראשם תומכי תנועת "האחים המוסלמים" צפויים להמשיך לנסות ולהכשיל את אלסיסי בכל דרך,  בעוד שכלל הציבור המצרי יהיה פחות סלחני כלפי הנשיא החדש מאשר בימי מבארכ, ואם הציבור יחוש שאלסיסי לא מספק את הסחורה - הוא יופל במהרה. על כן ניצבת מצרים עדיין על פרשת דרכים וקשה מאד לקבוע כמה זמן ישרוד אלסיסי בשלטון ואיזה סוג של שלטון ישרוד לאורך זמן, אם בכלל.

למרות הדמיון הרב בין אלסיסי למבארכ, רבים משווים אותו לנאצר, אותו העריץ אלסיסי בילדותו. ניתן למצוא זיקה בין האישים בכך שאלסיסי, בדומה לנאצר, הינו כריזמטי (אם כי באופן משמעותי פחות  מנאצר), הוא לאומי/לאומן/פטריוט מצרי, איש צבא המכה בגורמים האסלאמיים הקיצוניים (כפי שהכה נאצר את "האחים המוסלמים" בזמנו) ובעל תפיסת שלטון ריכוזית וסמכותית. עם זאת, לנאצר היתה תמיכה ציבורית עצומה במצרים ובעולם הערבי, היה דמות שרבים סגדו לה, וכן היו בידיו כלי שליטה טובים משל אלסיסי, שהרי כיום בחסות הרשתות החברתיות ביקורת מחלחלת מהר למטה ועלולה להפוך במהרה למחאה פוליטית אלימה. בנוסף, תפיסת עולמו של אלסיסי מכוונת פנימה למצרים ואינו מדבר בשם האומה הערבית (גם אם היה מדבר לא היה לזה כל משמעות, כי הלאומיות הערבית דעכה בשנים האחרונות במידה רבה).

אלסיסי בילדותו מצדיע לנשיא מצרים ג'מאל עבד אלנאצר

מאז ההפיכה הצבאית, השיג סיסי הישגים לא מעטים: הוא הפגין רוח מנהיגות; הוא  פעל בנחישות נגד תנועת "האחים מוסלמים", אותה הוציא מהחוק; פעל נגד גורמי ג'האד בסיני וברחבי מצרים ויצר שלטון ריכוזי אך לא טוטאליטארי כשהוא מקיף עצמו בתומכיו. עם זאת, אתגרים רבים עוד לפניו ובראשם ייצוב הביטחון האישי והכלכלי. הדברים כרוכים יחדיו - כל עוד המצב הביטחוני רעוע, לא יגיעו תיירים למצרים, לא תתפתח הכלכלה ומצרים לא תוכל להשתקם כלכלית, חברתית ופוליטית.

לקריאה נוספת, ראו:
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4525038,00.html
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4513407,00.html

נתונים חדשים המעידים על משבר בכלכלה התורכית

מאמרו של ד"ר פול ריבלין ?why Turkey's Economy Sliding Again , שפורסם בימים האחרונים, חושף נתונים המעידים על המצב המשברי אותה עוברת הכלכלה התורכית. המאמר מצנן את התלהבות היתר של הכלכלנים ברחבי העולם מביצועי הכלכלה התורכית בשנים האחרונות. מהמאמר עולה כי הכלכלה התורכית, שההיסטוריה שלה רצופה במשברים, עלולה לספק בהמשך כותרות משבריות נוספות.

ראש ממשלת תורכיה, רג'פ טאיפ ארדואן

לפני  כשנה וחצי פרסמתי ב"גלובס" מאמר שמקורו במחקרים כלכליים שונים המעידים על הדשדוש המתקרב של הכלכלה התורכית (ראו:    http://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=1000737805 ). המאמר גרר תגובות שחלקן תומכות וחלקן מתריסות. המאמר של ריבלין מחזק את הטענות שהוצגו במאמרי. ריבלין, שהינו כלכלן ומזרחן, מציג נתונים המעידים על משבר: מצניחת ערך הלירה התורכית (ל-2.35 לירות תורכיות לדולר בסוף ינואר 2014. מאז כתיבת המאמר הלירה התורכית המשיכה לרדת ל-2.2165 לדולר - נכון ל-1 במרץ 2014); העלאת הריבית שיוצרת קשיי מימון; משיכת כסף זר מתורכיה; האטה משמעותית בצמיחה; וגידול בחוב החיצוני (צמח פי 6 בין השנים 2012-2002 והגיע בסוף 2013 ל-130 מיליארד דולר). בשורה התחתונה עולה מהמחקר כי הבעיה המרכזית של התעשייה התורכית היא התלות ביבוא חומרי גלם (הנרכשים במטבע זר), וכשערך המטבע בשפל, הדבר מקשה על היבוא, משליך על היצוא, על רמת הצמיחה במשק ועל חוסנה הכלכלי של תורכיה. למרות ששפל בערך המטבע עשוי לסייע ליצואנים התורכים, הם נאלצים לייבא חומרי גלם מחו"ל, חומרי גלם שעלותם הוכפלה במהלך 6 השנים האחרונות, בשל ירידת ערך המטבע התורכי ביותר מ-50%, ולפיכך הם עלולים שלא להציג נתונים חיוביים.

אין ספק כי תהליכים פוליטיים ובראשם התערערות היציבות הפנימית בתורכיה נותנים את אותותיהם על הכלכלה התורכית: פרשות השחיתות המיוחסות לאליטה השלטונית בתורכיה, ההפגנות נגד השלטון ודיכוין, והתחזקות הדימוי השלילי של ראש ממשלת תורכיה, רג'פ טאיפ ארדואן, כדיקטטור המדכא את זכויות הפרט והמאבקים בין ארדואן ליריביו מתנועת חזמת של איש הדת פתוללה גולן, מרחיקים את תורכיה מהשגת היעדים הכלכליים שהציבה לעצמה.

בנוסף יש לציין גורמים נוספים המשפיעים על כלכלת תורכיה: השפעת המיתון באירופה (יעד מרכזי לייצוא התורכי), הקושי בפיתוח שווקים חדשים (במיוחד בעולם הערבי על רקע "האביב הערבי") והשלכות המעורבות התורכית בלחימה בסוריה שגובה גידול בהוצאות הביטחון (למרות שאין ברשותנו נתונים מדויקים לגבי הוצאות אלה, סביר להניח כי האתגר הביטחוני של תורכיה גובה מחיר כלכלי גבוה). לכך ניתן להוסיף את זרם הפליטים מסוריה המגיע לתורכיה ומציב אתגר חברתי-כלכלי על המדינה וכן השלכות המצב בסוריה על התפתחות נתיבי המסחר של תורכיה לכיוון מזרח.

בסופו של דבר, גם אם לא ניתן כעת להספיד את הכלכלה התורכית, ניתן להעריך כי כל עוד המצב הפוליטי בתוך תורכיה ובמזרח התיכון ימשיך להיות בלתי יציב וכל עוד ההאטה הכלכלית באירופה נמשכת, אין לצפות לשינוי במגמה השלילית שאותה חווה הכלכלה התורכית.

סיכום שנת 2013 במזרח התיכון

שנת 2013 היתה שנה סוערת ומלאת תהפוכות במזרח-התיכון, ולכך השלכות גלובליות כבדות משקל. להלן סקירת המגמות הבולטות שארעו השנה באזור בראשי-פרקים.

                                              בשאר אל-אסד: נותר בשלטון לעת עתה

סוריה
לקראת סוף שנת 2012 נראה כי טבעת החנק סביב צווארו של בשאר אל-אסד מתהדקת והולכת וכי הוא עומד לאבד את שלטונו. מצב זה השתנה בשנה החולפת, כשאסד הפגין כושר הישרדות יוצא דופן, שנבע במידה רבה מתמיכתן של רוסיה, איראן וחזבאללה. מעבר לכך, נהנה המשטר מתמיכה של מתנדבים מהעולם האסלאמי השיעי (רובם שיעים מעיראק), שהגיעו ללחום בסוריה בראש ובראשונה במטרה להגן על המקומות הקדושים לשיעה הנמצאים בסוריה וחשופים להתקפותיהם של הקבוצות האסלאמיות הקיצוניות הסוניות. השנה הפך התאפיינה במעבר ממאבק פנים-סורי להדחת המשטר למאבק אזורי בין שיעים לסונים שבו נוטלים חלק גורמים בינלאומיים. מספר ההרוגים טיפס ליותר מ-130,000 נפש, ויש גם מי שטוען כי המספר האמיתי גבוה בהרבה מכך. 

מצרים
במצרים חל השנה מהפך אמיתי, והשלטון השתנה משלטון תנועת "האחים המוסלמים" למשטר צבאי, אשר הוציא לאחרונה את תנועת "האחים המוסלמים" אל מחוץ לחוק. המהומות במדינה בין שני הזרמים הובילו למותם של אלפי אזרחים. מחמד מורסי, שנבחר לנשיאות מצרים מטעם תנועת "האחים המוסלמים" ביוני 2012, הודח בשנה לאחר מכן והושם במאסר בית באשמת שחיתות. במקביל, פעל המשטר הצבאי במצרים במהלך השנה באינטנסיביות מול כגורמי הטרור האסלאמי הקיצוני בסיני והצר את פעילות המנהרות של החמאס בעזה, שכן משטר זה רואה בחמאס גורם מכריע בהתפשטות הטרור בסיני.

איראן
איראן הסתבכה השנה עם העולם הסוני יותר מאי-פעם, אך ניצחה בזירה הבינלאומית בעקבות המו"מ מוצלח מבחינתה עם המערב בנושא הגרעין. דמות המפתח שהביאה לשינוי הוא חסן רוחאני, שנבחר לנשיאות ביוני 2013. התמיכה המסיבית של איראן במשטרו של אסד הגבירה את העוינות בינה לבין מדינות המפרץ הסוניות, החוששות ממנה ומממנות את פעילות האופוזיציה הסונית בסוריה, הכוללת פלגים קיצוניים ביותר בתוכה.

עיראק
בעיראק מתרחשת מלחמת אזרחים עקובה מדם בין שיעים לסונים. המדינה מושפעת ביותר מהאיבה היוקדת בין השיעים לסונים, המתפשטת ברחבי העולם האיסלאמי. מי שחשב שיציאת כוחותיה של ארצות-הברית מעיראק תרכך את העוינות בין העדות טעה בגדול. מאז יציאת כוחות ארצות-הברית מעיראק הלכה ההשפעה של איראן על עיראק וגדלה, עד כדי כך שיש הטוענים כי עיראק מנוהלת בפועל מטהראן. מאז כיבוש עיראק על-ידי ארצות-הברית בשנת 2003, נהרגו 150,000-120,000 אזרחים עיראקים. העתיד לא נראה ורוד.

עלייה דרמתית במספר האזרחים ההרוגים בעיראק בשנת 2013 (מתוך האתר: http://www.iraqbodycount.org).

הפלסטינים
מלחמת-האזרחים בסוריה, שהפכה לנושא הדיון המרכזי בתקשורת העולמית, דחקה לחלוטין את הדיון בסוגיה הפלסטינית, ורק שר החוץ האמריקני, ג'ון קרי, הצליח להבליטה לקראת סוף השנה. השינוי בשלטון במצרים והפלת שלטון תנועת "האחים המוסלמים" במצרים החלישה את החמאס בעזה. השנה היתה שקטה יחסית מבחינה צבאית, לאחר שהשנה שלפניה הסתיימה במבצע "עמוד ענן", שבמהלכו נורו רקטות מעזה לעבר ערים מרכזיות בארץ. הפלסטינים התרכזו השנה בבעיותיהם הכלכליות, בעוד שהאירועים האלימים נגד ישראל בגדה המערבית הלכו וצברו תאוצה לקראת סוף השנה. 

לבנון
מדובר בשנה האיומה ביותר לחזבאללה מאז היווסדו ב-1982. חזבאללה, שהודה השנה במעורבותו בלחימה בסוריה לצד משטרו של אסד, איבד לפחות 300 לוחמים בסוריה, ולקראת סוף השנה החל להפוך ליעד להתקפות מצד גורמים אסלאמיים סוניים בלבנון שמרכזם בטריפולי ובמחנות הפליטים הפלסטיניים. מעמד חזבאללה הן בלבנון והן בעולם הערבי ספג מכה קשה, וחזבאללה הוצגה כמי שאיבדה את הדרך, ככלי-שרת בידי איראן וכאויבת האסלאם הסוני.

מאבק המעצמות על ההשפעה באזור
נראה כי המאבק בין רוסיה לארצות-הברית על ההשפעה במזרח-התיכון יצר מעין "מלחמה קרה" חדשה בין המעצמות, אך בניגוד ל"מלחמה הקרה" הקודמת, ארצות-הברית מבצעת צעדי מסיגה מהאזור, בעוד שרוסיה מתחזקת על חשבונה קשה להאמין שרק בתחילת השנה היתה רוסיה על סף איבוד אחיזה במזרח-התיכון ובים התיכון ולמעשה נותרה בסוף השנה הקודמת רק עם מאחז קטן במזרח התיכון, אי שם בצפון סוריה, בעיר טרטוס, על חוף הים התיכון. לקראת סוף השנה מצבה של רוסיה השתנה לחלוטין: היא זו שעומדת מאחורי הפשרנות הבינלאומית מול איראן בנושא הגרעין, מייצבת את מצבה בסוריה ופוזלת למדינות נוספות באזור (ראה: כאן). 

                                                  פוטין ואובאמה: מאבק על השפעה באזור

ההשפעות על ישראל
ישראל מסתמנת כמרוויחה מהמצב במזרח-התיכון בטווח הקצר, שכן רוב האירועים פועלים כרגע לטובתה. עם זאת, בטווח הארוך המצב עלול להיות בעייתי לישראל, אם האלימות המתקיימת באזור תופנה אליה. המלחמה בסוריה, המרתקת את חזבאללה, איראן ואף את העולם הסוני באופן המסייע לישראל, שכן מרחב זה אינו מתמקד במאבק בה. העובדה שהמלחמה בסוריה זכתה למרכז תשומת הלב העולמית בשנה האחרונה תוך דחיקת הסוגיה הפלסטינית סייעה לישראל לעמוד מול הביקורת הבינלאומית, ונראה כי כל עוד המצב בסוריה ימשיך להיות במוקד תשומת הלב, הנושא הפלסטיני ימשיך להידחק, אלא אם כן תהיה פריצת דרך במו"מ או שייווצר מצב משברי. בסוגיית הגרעין מול איראן נראה כי ישראל, בדומה למדינות המפרץ הערביות, יוצאת נפגעת, אם כי עדיין המו"מ הבינלאומי עם איראן בנושא לא הוכרע סופית. התחזקות מעמדה של רוסיה באזור על-חשבון ארצות-הברית אינו פועל לטובתה של ישראל באופן כללי, אך יחד עם זאת ארצות-הברית עדיין רחוקה מלהתנתק מהאזור.