סיכום שנת 2016 במזרח התיכון

המזרח התיכון התאפיין שנת 2016 במספר תהליכים, חלקם חיוביים וחלקם פחות. התהליכים המרכזיים הם: הצטמצמות גודלה של "המדינה האסלאמית" של דאעש בסוריה ובעיראק; התחזקות המתחים בין שיעים לסונים והשפעה הולכת וגוברת של איראן באזור, תוך אוזלת ידן של המדינות הסוניות המתונות לרסן אותה; היחלשות השפעת ארצות-הברית באזור לצד התחזקות מעמדה של רוסיה; המשך הרס התשתיות והכלכלה במדינות החוות את תהפוכות "האביב הערבי". תהליכים אלה, כך ניתן להניח, יעצבו במידה רבה את המזרח התיכון גם בשנה הבאה.

מפה מדינית של המזרח התיכון

בשנת 2016 דאעש איבד שטחים רבים בסוריה, בעיראק ולוב. בסיני, השלוחה של הארגון חטפה מכות קשות מצבא מצרים, למרות שהיא ממשיכה להתקיים ולהכות בצבא מצרים במיוחד באזור אלעריש. רק  בגבול אפגניסטאן-פקיסטאן וכמן-כן באזור הקווקז ניתן לזהות התחזקות מסוימת של שלוחות דאעש המקומיות, וגם זאת לא באופן דרמטי. למרות היחלשות דאעש, הפכו הפיגועים המתבצעים בהשראת הארגון במדינות המערב  בסגנון "הזאבים הבודדים" (מפגעים בודדים שלוקחים יוזמה אישית ומושפעים מהארגון) לגורם יותר מרכזי באסטרטגיה של הארגון, שנועד לחפות על היחלשותו בסוריה ובעיראק.

סוריה עברה בשנת 2016 תהפוכות, ובסופה בשאר אלאסד יוצא מנצח עם כיבוש העיר חלב. למעשה סוריה מחולקת כעת (לאחר כיבוש חלב בחודש האחרון) בין מזרח למערב, כך שמזרח המדינה נמצא מחוץ לשלטון אסד ותחת השפעה רבה של דאעש ואילו המערב נתון תחת שליטה אפקטיבית למדי של שלטון אסד, המסתייע ברוסיה ובמיליציות פרו-איראניות כדי לשמור הישג זה, שהושג בשנה האחרונה במאמץ רב. במהלך השנה הבאה צפוי כי אסד ינסה להרחיב את שליטתו למזרח המדינה, אם כי לא ברור עד כמה יוכל להצליח במשימה.

בעיראק ניכר צמצום כוחו של דאעש, אם כי כוחות הממשלה, למרות הסיוע אמריקאי, מתקשים לכבוש את העיר מוצול מידי הארגון וממשיכים לחטוף מהלומות באזורים שונים במדינה, אם כי פחות מבעבר. בהנחה שכיבוש העיר מוצול יתממש בשנה הבאה, הדבר עלול להגביר את ההשפעה השיעית-איראנית במדינה, שכן מוצול היא עיר סונית גדולה וחשובה במדינה. במקביל, מיליציות פרו-איראניות בעלות אידיאולוגיה שיעית קיצונית מאיימות לכלות את זעמן באוכלוסייה הסונית הנותרת במדינה והן אף עלולות להשתלב בצבא העיראקי בהמשך. בטווח הארוך נראה כי הסיוע האמריקני לממשלת עיראק בלחימה בדאעש עלול להתברר כשירות שאת פירותיו יקצרו האיראנים, המגבירים את השפעתם במדינה.

ירדן  הצליחה השנה לשרוד שוב את איומי דאעש, לאור היחלשות הארגון בסוריה, והיא מסיימת את השנה כשהיא יציבה יותר מאשר בסוף השנה שעברה, למרות הפיגועים שספגה לאחרונה מצד דאעש. עם זאת, בעיותיה הכלכליות והביטחוניות של ירדן אינן פשוטות, למרות הסיוע האמריקאי בשני תחומים אלה. כמו-כן, שטף הפליטים מסוריה מביא להשלכות סוציו-אקונומיות קשות על המדינה.

סעודיה ומצרים, שאמורות להציג חזית אחידה נגד ההשפעה השיעית-איראנית הגוברת, מסתכסכות ביניהן ומתקשות לשתף פעולה עם תורכיה, גורם חשוב בציר הסוני באזור. סכסוכים אלה משרתים אך ורק את איראן.

בלוב ניכרת התחזקות המשילות בעקבות סילוק דאעש מהעיר סרת, אלא שהיא עדיין רחוקה מיציבות אמיתית בשל הימצאותם של גורמי טרור אסלאמיים רבים בתחומה.

על הרס התשתיות והכלכלה במזרח התיכון אין טעם להכביר מילים, שכן מאז פרוץ "האביב הערבי" ניכרת פגיעה קשה במדינות שעברו תהפוכות, ואת שיקומן ייקח שנים רבות לממש.

בהקשר הבינלאומי, ניכר כי השנה, שנת הנשיאות האחרונה של ברק אובאמה, סימנה את היחלשות מעמד ארצות-הברית במזרח התיכון על חשבון רוסיה המתחזקת (ראה פרטים במאמר הקודם). הדבר מביא לכך שמדינות שנחשבו בשנים האחרונות לפרו-אמריקאיות בצורה מובהקת, כגון מצרים וערב-הסעודית, מזגזגות בין ארצות-הברית לרוסיה. הדיון סביב הפסקת אש עתידית בסוריה בין רוסיה, איראן, סוריה ותורכיה, ללא השתתפות ארצות-הברית, הוא רק עדות אחת לכך.

עבור ישראל, ניכר כי חולשת דאעש השנה משרתת אותה לקראת השנה החדשה, אך הסכנה מצד איראן וחזבאללה גדלה, שכן חזבאללה צובר ניסיון קרבי תוך כדי לחימה בסוריה.

חילופי השלטון בארצות-הברית וההשלכות על המדיניות האמריקנית במזרח התיכון

בחירתו של דונאלד טראמפ לנשיאות ארצות-הברית מהווה שינוי מהותי בתפיסות, בגישות ובמדיניות של הממשל האמריקאי כלפי סוגיות הקשורות למזרח התיכון. לאחר שמדיניותו של ברק אובאמה, הנשיא היוצא, במזרח התיכון נכשלה כישלון חרוץ, השינוי במדיניות האמריקאית באזור הכרחי. אובאמה מותיר לטראמפ אדמה חרוכה של כאוס אזורי ובעלי ברית מעטים בעולם הערבי והאסלאמי, אם בכלל. עם נקודת פתיחה כל כך נמוכה, עשוי טראמפ לגבש מדיניות שתוכל להצליח לשפר את מעמדה האסטרטגי של ארצות-הברית במזרח התיכון.

נשיא ארצות-הברית הנבחר, דונאלד טראמפ

במהלך הקדנציה הראשונה של אובאמה, לפני כחמש שנים, כתבתי בבלוג זה כי מדיניותו במזרח התיכון נכשלה (ראה: כישלון מדיניותו של אובאמה במזרח התיכון), אך אז הדבר היה עדיין שנוי במחלוקת. חמש שנים לאחר מכן, הספקות נעלמו: מה שהתחיל כהתרפסות כלפי העולם הערבי והעולם האסלאמי, המשיך בבגידה בבני הברית המסורתיים של ארצות-הברית במזרח-התיכון (בראשם חוסני מבארכ) ובהסכם מביש עם איראן והסתיים בפינוי האזור להגמוניה רוסית תחת הנהגתו של ולדימיר פוטין, לא יכול שלא להיחשב לכישלון. רק הסיוע האווירי והלוגיסטי של ארצות הברית בלחימה בדאעש במסגרת הקואליציה הבינלאומית בראשותה נגד הארגון נותר עלה תאנה במדיניותו של אובאמה, אבל גם זה בא מאוחר מידי - אחרי שדאעש הספיק להשתלט על שטחים נרחבים מאד בסוריה ובעיראק ביוני 2014.

מדיניותו של אובאמה נשענה למעשה על הנחה שהבעיה הפלסטינית היא הבעיה המרכזית באזור. הוא טיפח תקוות-שווא כי אם ילחץ על ישראל ויצליח לפתור את הבעיה הפלסטינית, הדבר יביא ליציבות אזורית ולאהדה באזור כלפי ארצות-הברית. אירועי ה"האביב הערבי" הוכיחו שהמציאות אחרת, ושהערבים מתעניינים פחות בסוגיה הפלסטינית ויותר בבעיותיהם החברתיות והפוליטיות, כגון: אבטלה, יוקר המחיה והשחיתות הפוליטית. התברר שהבעיה הפלסטינית היא בעיקר "מסך-עשן" שבו השתמשו המשטרים הערביים כדי להסיט את הדיון מהבעיות האמתיות.

על רקע זה, עם כניסתו לתפקיד, טראמפ יצטרך לפעול ליצירת בני-ברית חדשים ולבנות אמון מולם, במיוחד בעולם הערבי הסוני, ובמקביל לצמצם את ההשפעה האיראנית הגוברת, אשר בתקופת אובאמה התעצמה מאד כתוצאה מהנסיגה מעיראק והסרת הסנקציות נגדה. חידוש הסנקציות על איראן ופיקוח יעיל יותר על תכניות הגרעין שלה יכולים להיות צעדים חשובים בכיוון הזה.

על-פי מה שעולה כעת, טראמפ, לפחות על סמך הצהרותיו במסגרת מערכת הבחירות, מעוניין לכרוך את מדיניות הפנים שלו במדיניות החוץ. איומיו לסלק מוסלמים בעלי רישום פלילי ובעלי מעורבות בטרור מארצות-הברית מעידים כי הוא רואה בטרור בעיה גלובאלית ולא אזורית, ובכך הוא צודק בהחלט. סילוק טרוריסטים מוסלמים לא בהכרח ייתפס כצעד שלילי בעיני המוסלמים בארצות-הברית, שרובם שומרי חוק ומתנערים מהטרור. תמיכתם בצעד זה חשובה ויכולה לשפר את תדמיתם ומעמדם בתוך ארצות-הברית וכן להוות דוגמה למוסלמים אחרים במזרח התיכון.

ההתערבות של ארצות-הברית במזרח התיכון אינה צריכה להיות אגרסיבית, והיא יכולה להתקיים תוך שיתוף פעולה עם רוסיה ותוך התחשבות בצרכים של המשטרים השונים. כיום ברור שנטישת המשטרים הערביים מצד משטרו של אובאמה, למרות התחלואים בהם משטרים אלה לוקים, עלול להביא לכאוס גדול יותר שהתממש בדמות דאעש. שיתוף-פעולה בין ארצות-הברית לרוסיה יכול לתרום ליציבות באזור, שחווה תחת אובאמה - בנוסף לכל הצרות - גם מעין "מלחמה קרה" מחודשת. טראמפ יכול להשתמש ביחסיו עם רוסיה כבסיס ללחץ על איראן, המקורבת לרוסיה. הוא יכול לבסס גם "חלוקת-עבודה" עם רוסיה, לפיה ארצות-הברית תיאבק בדאעש בסוריה ובעיראק ורוסיה תפעל נגד שאר ארגוני המורדים בסוריה.

מחויבותו של טראמפ כלפי ישראל אינה גורם שאמור להכשיל את טראמפ מליצור קשרים איתנים במזרח-התיכון. הערבים רוצים בשיפור תנאי חייהם, וטראמפ, כאיש עסקים פרגמאטי, יוכל להבין את הצרכים הכלכליים של האזור ולתרום לכלכלה האזורית. אם יצליח, יוכל לזכות לתמיכה עממית באזור.

לסיום, ראוי לציין כי דמותו הנלעגת של טראמפ בעיני רבים בציבור האמריקני ועוד יותר בעולם הערבי כעת, אינה שונה במיוחד מהדימוי השלילי שלה זכה אובאמה (שנתפס בעולם הערבי - לפחות על-פי הקריקטורות הנפוצות - כטיפש שמנסה להצחיק לשווא) או ביל קלינטון (במיוחד לאחר פרשת לוינסקי), כך שדימוי נלעג הוא לא חזות הכל, ודימוי אישי לא בהכרח מונע יחסים דיפלומטיים פרגמטיים תקינים. היתרון של טראמפ, לפחות בשלב זה, הינו שהוא נתפס כאדם אשר אומר את האמת שלו באופן ישיר וחד, ולא כפוליטיקאי צבוע המדבר בסגנון "פוליטיקלי קורקט". נראה כי הן בעולם הערבי והן בארצות-הברית מאסו בסגנון "הפוליטיקלי קורקט" ומעדיפים את הבוטות על-פני הצביעות והנטייה לטייח. ייתכן שדווקא הסגנון הבוטה של טראמפ ייצר שיח אמיתי נטול מסכות בין ארצות-הברית לתושבי האזור באופן שישפר את מעמדה האסטרטגי של ארצות-הברית באזור.

כיבוש העיר מוסול - היום שאחרי

בעוד צבא עיראק שועט לעבר העיר מוסול שבצפון עיראק - בירת הח'ליפות האסלאמית של דאעש - עולה השאלה מה יקרה במדינה זו בשלב שלאר כיבוש העיר: האם דאעש ימשיך לערער את יציבותה של המדינה העיראקית באופן דומה לזה שהתקיים עד כה? האם המדינה העיראקית תתייצב? והאם גורמי חוץ - ארצות-הברית, רוסיה, איראן או תורכיה יצאו מרוויחות ממהלך הכיבוש?

העיר מוסול תחת דאעש

כיבוש העיר מוסול יביא בהכרח לחיסול המסגרת המדינתית של דאעש בעיראק, שכן לאחר שהכיבוש יושלם, דאעש כבר לא ישלוט על עיר גודלה על תושביה ועל מוסדותיה הציבוריים. משלב זה צפוי שדאעש יחזור להתנהל כארגון גרילה במתכונתו הקלאסית, התוקף מהפריפריה הרחוקה מרכזים עירוניים, מחנות צבא ואזרחים מקומיים וזרים, ללא שליטה על מרכזים עירוניים, דבר שצפוי לפגע ביכולת המבצעית שלו ובמעמדו.

עם זאת, חשוב לזכור, כי במקביל לנעשה בעיראק, בסוריה יישארו לדאעש מסגרות מדינתיות שבהן ישלוט על אוכלוסייה אזרחית, לפחות בערים אלרקה, דיר אלזור ואלבו כמאל. כך הארגון ימשיך, לפחות לעת עתה, לפעול במסגרת "מדינת הח'ליפות" שהקים, אך במקום בסוריה ובעיראק (ועד לאחרונה גם בלוב), היא תכלול את החלק המזרחי של סוריה בלבד.

בשלב שלאחר כיבוש מוסול, עלול דאעש להרחיב את פעילותו ברחבי העולם המערבי, ובמיוחד באירופה. במקביל, עלול הארגון להרחיב את פעילותו באזורים שיש לו בהם נוכחות, אם כי מוגבלת, כגון תימן ומערב אפריקה, שם יוכל לנצל את חולשת השלטונות המקומיים.

כיבוש העיר מוסול עשוי לתרום להתייצבות השלטון המרכזי בעיראק, שכן היחלשות ארגון דאעש, האחראי לרוב פעילות הטרור במדינה, היא תנאי בסיסי והכרחי להתייצבות המדינה. גם נוכחות של הממשלה השיעית של בגדאד בעיר מוסול הסונית, תבסס את יציבות השלטון המרכזי בעיר, שסבלה מהעדר שליטה אפקטיבי כבר מאז 2003, כלומר מאז הפלת משטרו של צדאם חסין. גם הכורדים בעיראק לא עשויים להרוויח מנוכחות שיעית הקרובה לשטחם, באופן שעלול לסכן את האוטונומיה לה זוכים בצפון עיראק למעשה מאז שנת 1991.

מבחינת איראן, נראה כי כיבוש העיר מוסול ישרת אותה יותר מכל גורם חוץ. איראן, המנהלת במידה רבה מאחורי הקלעים את המערכת הפוליטית של עיראק ומפעילה מליציות עיראקיות פרו-איראניות בשטחה של עיראק, עלולה להיות המרוויחה העיקרית בשלב שלאחר כיבוש מוסול. המיליציות הפרו-איראניות האלה, העסוקות כעת בלחימה בדאעש, עלולות בשלב הבא, כשיתפנו ממשימה זו, לפעול במסגרת הטרור הגלובלי המנוהל על-ידי "משמרות המהפכה" של איראן, באופן שיקדם את רעיון "הסהר השיעי", זה שעובר מאיראן, דרך עיראק, סוריה ולבנון היישר לגבולות מדינת ישראל. גם בתימן יש לאיראן נוכחות משמעותית, דרך ארגון הטרור החות'י השיעי לו היא מסייעת, דבר שמרחיב את ההשפעה שלה במזרח התיכון.

נראה שארצות-הברית ותורכיה ייצאו נפסדות מכיבושה של מוסול - אומנם דאעש יחטוף מכה קשה, אך איראן צפויה להיכנס לתוך הוואקום בשלב הבא. ארצות-הברית, שמשקיעה מאמצים אדירים לקידום היכולת הצבאית של צבא עיראק ולמיגור ארגון דאעש, עלולה לגלות ביום שאחרי כיבוש מוסול שהמרוויחה העיקרית מהלחימה שלה בדאעש היא דווקא איראן.

במקביל, תורכיה וערב-הסעודית לא ישמחו בוודאי לגלות שמעמדה של ממשלת עיראק, בעלת ההגמוניה השיעית ובעלת הקשרים ההדוקים עם איראן, מתחזקת, בעוד הן, הרואות בעצמן מנהיגות של העולם הערבי הסוני, מאבדות את השפעתן.

מרוויחה נוספת היא רוסיה, הנהנית מדיכוי דאעש, אחד הגורמים המרכזיים המשפיעים על מלחמת האזרחים בסוריה, בלי שתצטרך לפעול נגדו באופן ממשי. את עבודה עבורה עושה ארצות-הברית הן בעיראק והן בסוריה.

המהלך המפתיע של פוטין במשחק השחמט האיזורי והבינלאומי

ההכרזה של נשיא רוסיה, ולדימיר פוטין, על הסגת רוב הכוחות הרוסיים מסוריה, נתקלה בהפתעה ובפליאה רבה ברחבי העולם. בעיני רבים, ניתן היה לצפות שפוטין יסיים את המשימה, יכריע את מלחמת האזרחים, יעביר את המושכות לידי בשאר אלאסד, ואז יסיג את כוחותיו, אך הוא העדיף להחליט אחרת. המהלך מפתיע במיוחד לאור העובדה שגם האיראנים צמצמו מאד את נוכחותם בסוריה בחודשים האחרונים וישנן גם ידיעות שחיזבאללה מצמצם את נוכחותו בסוריה. כעת נראה שבשאר אלאסד נשאר כמעט לבדו חול המוני התושבים המקומיים והזרים המאיימים להפילו.

נשיא רוסיה, ולדימיר פוטין

המהלך של פוטין טומן בחובו סכנה למשטר הסורי, אך אינו בלתי הפיך. פוטין אף ציין יומיים לאחר ההחלטה ש"רוסיה מסוגלת להשיב את הכוחות לסוריה בתוך שעות", כלומר אם יחוש שוב שהמשטר הסורי בסכנה ממשית, יוכל לתגבר את כוחותיו באופן מיידי.

אין לראות במהלך הרוסי קפריזה של מנהיג שאינו משקלל את צעדיו כראוי. לנגד עיניו של פוטין עומד קודם כל הניסיון האמריקאי בעיראק בין השנים 2011-2003 שגבה כארבעת אלפים הרוגים אמריקאים והוצאות כספיות שנאמדות ביותר מטריליון דולר. בסופו של דבר, הניסיון האמריקני המר העצים את הכאוס בעיראק והחליש את מעמדה האזורי והבינלאומי של ארצות-הברית. בניגוד לאמריקאים, פוטין העניק סיוע אווירי בלבד למשטר הסורי ולא נגרר לסיוע של כוחות יבשה (חוץ מ"יועצים" וייתכן גם יחידות קומנדו לפעולות יעודיות). את הלחימה היבשתית, הגובה מחיר דמים קשה, הוא השאיר לאנשי אסד, לאיראן, לחיזבאללה ולשכירי חרב שיעים, במיוחד מעיראק, הממומנים על-ידי איראן.

ייתכן שפוטין הבין שהלחימה בסוריה עומדת להתארך, והוא לא היה מעוניין להיגרר ללחימה ממושכת ולהוצאות הנלוות לה, אלא רק לוודא שהאופוזיציה לא מחסלת את משטרו של אסד.

אחד ההסברים למהלך של פוטין יכול להיות ההערכתו שעדיף לו שהמלחמה בסוריה תימשך לאורך זמן. המניע לכך יכול להיות חוסר רצונו של פוטין לאפשר לאיראן לחזק את מעמדה בסוריה ובאזור. על אף שיתוף הפעולה בין רוסיה לאיראן סביב הרצון המשותף להשאיר את אסד בשלטון וסביב עסקאות נשק, לרוסיה עדיין אין אינטרס שאיראן תהפוך למעצמה אזורית.

ההערכה נוספת לקבלת ההחלטה היא כוונת פוטין להבהיר לאסד כי משטרו תלוי ברוסיה ולכן עליו ליישר קו עם המדיניות הרוסית במהלך המו"מ המתקיים בז'נבה.

הערכה נוספת היא הערכתו של פוטין שמלחמת האזרחים בסוריה על סף סיום, ולכן עליו לתת לאסד לירות את יריית הסיום למלחמת האזרחים במדינה ולאפשר לאסד לייחס לעצמו את הכרעת הקרב. דבר זה יוכל להתפרש כניצחון של המשטר הסורי על מתנגדיו ובכך לשפר את מעמדו הרעוע של אסד במדינה ולבסס את כוח ההרתעה שלו בהמשך.

אין ספק כי המצב הכלכלי ברוסיה מאד השפיע על קבלת ההחלטה: הכלכלה הרוסית בשפל נוראי - שער הרובל בשפל היסטורי לעומת הדולר בעוד שמחיר הנפט בשפל של שנים. עלות ההפצצות של מטוסי רוסיה בסוריה עלו בוודאי הון לרוסיה (כ-9,000 הפצצות בסך הכל) ואין בכוונת פוטין להקריב את הקופה הציבורית הרוסית למען בשאר אלאסד. מעבר לכך, פוטין מבין היטב שעמדה מאד חד-משמעית ומתמשכת של רוסיה לצד בשאר אלאסד ולצד איראן, עלולה להרחיק מרוסיה את סעודיה ומצרים, עימן מעוניינת רוסיה לפתח יחסים כלכליים ודיפלומטיים.

לסיכום, ההשלכות של המהלך של פוטין יכולות להיות טובות לישראל: התחזקות האופוזיציה כתוצאה מנסיגת הכוחות הרוסיים עשויה לעכב את ההכרעה במלחמת האזרחים בסוריה, הכרעה שעלולה לחזק את במשטר הסורי ואת איראן כמעצמה אזורית או לחילופין את גורמי הג'האד העולמי הסוני, הנאבק במשטר הסורי ועוין מאד כלפי איראן. כך שלמעשה, ככל שאויבינו עסוקים בלחימה זה בזה הם פחות פנויים לכוון את חיציהם אלינו.

סיכום שנת 2015 במזרח התיכון

שנת 2015 היתה שנה סוערת במזרח התיכון והשפעותיה ככל הנראה יכתיבו במידה לא מועטה את ההתפתחויות הצפויות לאזור בשנת 2016.

אפשר להבחין במספר מגמות שאפיינו את המזרח התיכון במהלך שנת 2015: חלה התחזקות משמעותית של השפעת רוסיה באזור על חשבון מעמדה של ארצות-הברית; חלה התגברות של המתחים בין השיעים לסונים באופן שבאה לידי ביטוי, בין השאר, במתחים עזים בין הציר הסוני שבראשו ערב-הסעודית לבין הציר השיעי בראשות איראן, המתקרבת יותר מאי פעם למימוש עוצמה גרעינית; חלה התעצמות של המשבר ההומניטרי במזרח-התיכון נוכח המשך האנרכיה בעיראק, סוריה, תימן ולוב, באופן שבא לידי ביטוי בין השאר בזרם המהגרים/פליטים הנעים לאירופה ומעצבים אותה מחדש מבחינה חברתית וכלכלית; חלה ירידה משמעותית במחירי הנפט שפגעה  בכלכלות החזקות של מדינות המפרץ; הזהויות הלאומיות הוסיפו להישחק ובמקביל אליהן עולות השבטיות והעדתיות ומעצבות מחדש את גבולות המזרח התיכון.

המערב משדר אופטימיות: לרגל סוף שנת 2015, מסרו גורמים מערביים רשמיים כי דאעש איבד 40% מהשטח עליו השתלט בעיראק בשנה שלפני-כן  וכ-20% מהשטח שעליו השתלט בסוריה. עם זאת, עדיין שטח השליטה של דאעש בסוריה ובעיראק עצום. דאעש, שביטל למעשה את הגבול בין סוריה ועיראק, אכן חטף מכות קשות השנה, אך מצליח לשרוד למרות ההתקפה המאסיבית נגדו מצד גורמים רבים, בראשם ארצות-הברית, רוסיה, איראן, ממשלת עיראק ומשטרו של בשאר אלאסד. לאור ההצלחות של ממשלת עיראק לאחרונה ברמאדי ובסאמרא ושל המשטר הסורי להדוף את דאעש מהערים המרכזיות במערב המדינה, נראה שדאעש לכאורה נחלש. עם זאת, דאעש מצליח להנחית מידי יום מהלומות כואבות נגד המשטרים בעיראק ובסוריה ומגלה יכולות טקטיות גבוהות בכך שמצליח להעתיק את עמדותיו למקומות שבהם יותר קשה לאתרו בתוככי הערים ובפריפריות המרוחקות. רק אתמול הצליחה שלוחת הארגון בלוב להשתלט על שטחים באזור סהר הנפט שבצפון לוב.

פעילי דאעש: ימשיכו להציב אתגרים קשים באזור גם בשנה החדשה

בשנת 2016 לא נראה כי האזור יוכל להתקדם כלכלית נוכח הוצאות הביטחון הגוברות, העדר התיירות והאנארכיה. אם דאעש יטמוטט, עלול להיווצר חלל שממנו תצא איראן ובנות בריתה מחוזקות. עדיין קשה לראות את זה קורה בטווח הקרוב, אבל פרשנים שונים מעלים לאחרונה את האפשרות הזו.

מבחינת ישראל מדובר באתגרים מאד לא פשוטים, שמחייבים אותה שלא להיגרר לעימותים שעלולים לפגוע ביציבותה ולסכל כל נסיון לגרור אותה לעימותים, הן בזירה הפלסטינית והן בזירה האזורית.