האם הנייה הוביל להסלמה או נגרר אליה?

בעקבות ההסלמה שהובילה למבצע "עמוד ענן", עלו בקרב הפרשנים השונים גרסאות סותרות לגבי מקומו של ממשל החמאס בעזה ביזום האירועים. יש הטוענים כי ממשל החמאס נגרר לאירועים ולא יזם אותם ויש הטוענים כי החמאס יזם את המהלכים, שהביאו בסופו של דבר את צה"ל לחסל את בכיר המערך הצבאי של התנועה, אחמד אל-ג'עברי, שפתח את מבצע "עמוד ענן".

                                איסמאעיל הנייה בחברת ראש ממשלת מצרים בעזה

ניתן לכאורה לקבל את הגישה שהחמאס נגרר לאירועים ולא יזם אותם, שכן ירי הטילים על ישראל, עד לחיסולו של אל-ג'עברי, בוצע בעיקר על-ידי ארגונים פלסטינים אחרים הפועלים ברצועה. לפי גישה זו, ממשל החמאס נגרר לאירועים בעקבות חיסול אל-ג'עברי, ומאז הוא הראה סימנים שאינו מעוניין בהסלמה בכך שמהר להסתייע בתיווך המצרי. גישה זו מתמכת על-ידי דיווחים שפורסמו בתקשורת לאחרונה לפיהם החמאס מבצע פעילות מנע של ירי רקטות לעבר ישראל מצד ארגונים אחרים, ואף הקים זרוע מיוחדת לשם כך.

לעומת זאת, הגרסה השנייה רואה בממשל החמאס כמי שיזם מלכתחילה מאחורי סבב ההסלמה. גישה זו מתבססת על תפיסה שהחמאס אחראי על כל דבר שמתרחש ברצועה. לפיכך, על כל הסלמה ברצועה יש לגבות מחמאס את המחיר. הגישה הזו היא לעיתים להיות בעייתית, כי היא מטילה באופן גורף אחריות על החמאס, גם במקרה שקבוצה מסוימת פועלת בניגוד לרצונה.

אלא שבמקרה הנוכחי לא קשה לקבוע כי החמאס אחראי להסלמה. אם ננסה להיות נאמנים לרצף האירועים, ניתן להבחין כי לחמאס היה חלק בירי המאסיבי על ישראל בימים שקדמו לחיסול אל-ג'עברי (אל-ג'עברי חוסל רק ב-14 בנובמבר 2012, כלומר כמספר ימים לאחר סבב ההסלמה הנוכחי). הזרוע הצבאית של החמאס, גדודי עז אל-דין אל-קסאם, נטלה אחריות משותפת לירי הרקטות על ישראל, לצד ארגונים פלסטינים נוספים ברצועה, ב-11 בנובמבר 2012. לאחר חיסול אל-ג'עברי חלה כצפוי הסלמה בירי הטילים, תוך כדי שימוש בטילי פג'ר איראניים, שכן מדובר בבכיר מאד בחמאס, דבר שחייב מבחינת החמאס הסלמה נוספת. לפיכך, ברור כי החמאס יזם את ההסלמה, שיתף בה את ארגוני הטרור הנוספים ברצועה, והחמיר אותה כשהיה מעוניין בכך, ולכן מוטלת עליו האחריות המלאה.

אם ננסה להבין מה עמד בפני ראש ממשל החמאס בעזה, איסמאעיל הנייה, לקדם את הסלמה, נראה כי בשנה האחרונה  הוא פועל מדי כשלושה חודשים בממוצע להסלים את המצב כדי להזכיר לעולם כי הבעיה הפלסטינית עוד חיה ובועטת. הסיבה לכך היא שמאז פרוץ אירועי "האביב הערבי" הבעיה הפלסטינית נדחקת לתחתית סדר העדיפויות בשיח הערבי והאסלאמי, כלומר ההפך הגמור ממה שציפה הניה תחילה. אפילו תורכיה, שסימנה עצמה כראש חץ לקידום הבעיה הפלסטינית, ירדה מהעץ עליו טיפסה. בנסיבות אלה נאלץ הנייה ליזום מהלכים. ההסלמה הנוכחית היתה נחוצה להניה כדי להניע את האסלאם הרדיקלי השולט כרגע בעולם הערבי ואת העולם כולו נגד ישראל. מבחינה זו השיג הניה את מטרתו באופן חלקי, כי הדיון העולמי סביב הנושא הפלסטיני עלה מדרגה בשבוע הנוכחי. הוא גם השיג הישג בביקורו של ראש ממשלת מצרים בעזה, והוא בהחלט בא על סיפוקו כשראש הממשלה המצרי השמיע תמיכה "מקיר לקיר" בחמאס. עם זאת, הניה לא קיבל דבר מעבר למילים חמות ובעיקר כשל בכך שלא העריך כי ישראל לא מתכוונת לשחק לידיו ולהגיב ב"פעילות כירורגית" נגד משגרי רקטות זוטרים, כפי שפעלה בסבבים הקודמים, אלא קיבלה החלטה לצאת למבצע צבאי רחב שלו הוא לא מוכן. ללא אל-ג'עברי, האיש הדומיננטי שהיה מופקד על המערך הצבאי של החמאס, נותר הנייה חסר אונים. 

רוסיה מנסה לחזק את השפעתה בעיראק

בתקופה האחרונה מרבה העולם המערבי לבקר את רוסיה על הסתייגויותיה בנושא הסנקציות על איראן ועל תמיכתה במשטר הסורי של בשאר אלאסד. אין זה פלא, שכן רוסיה, הרואה בסוריה ובאיראן בעלות ברית אסטרטגיות ויעד לשיווק נשק, חוששת מהתמוטטות המשטרים במדינות אלה ורואה בכך איום על האינטרסים שלה במזרח-התיכון.

על רקע הנפילה הצפויה של משטרו של בשאר אל-אסד בסוריה וחולשתה של איראן לאור הסנקציות המוטלות עליה, חוששת רוסיה למעמדה במזרח התיכון, ולכן היא בוחרת לפצות על כך על-ידי חיזוק השפעתה בעיראק, כפי שבא לידי ביטוי בחתימת הסכם אספקת נשק לצבא עיראק בהיקף של 4.2 מיליארד דולר לפני כשבועיים. מדובר לא רק בהישג רוסי על ארצות-הברית, שהקימה את צבא עיראק החדש מאפס מאז 2003 על בסיס נשק אמריקאי, אלא בעיקר בניסיון של רוסיה לחדש את קשריה עם עיראק, מדינה שמוכרת לה שנים רבות.

רוסיה, עוד מימי ברית-המועצות, היתה מאז שלהי שנות החמישים ועד פלישת ארצות-הברית לעיראק ב-2003 ספק נשק מרכזי עבור הצבא העיראקי. בתחילת שנות השמונים, בעקבות השלום בין ישראל למצרים ומדיניותו של אנוור אל-סאדאת לחבור לציר האמריקאי, החל תהליך של החלשות מעמדה של רוסיה במזרח-התיכון, אך היא המשיכה לשמור על קשרים הדוקים עם משטר הבעת' בעיראק. במקביל היא המשיכה להדק את קשריה עם סוריה וקשרה קשרים עם איראן של ח'מיני, שעלה לשלטון בשנת 1979, ובכך פיצתה את עצמה על אובדן מצרים כבעלת בריתה המרכזית באזור. כל העת הזאת, המשיכה עיראק להיות לה בעלת ברית. התפרקות ברית-המועצות ב-1989 אומנם ציינה סיום של תקופה, אך רוסיה לא נטשה את עיראק.

מאז נפילת משטרו של צדאם חסין בשנת 2003, ארצות-הברית הפכה לגורם הדומיננטי בעיראק עד שנת 2011. בשנים אלה רוסיה קשרה קשרים בתחום זיקוק הנפט, אך הנוכחות שלה היתה מינורית. בשנה האחרונה מעמדה של רוסיה במזרח-התיכון ניצב תחת אתגר קשה: בשאר אל-אסד, שאביו הפקיד בידי הרוסים את נמל טרטוס בהסכם שנחתם בשנת 1971 ובכך העניק להם גישה ישירה לים התיכון, על סף קריסה, ואיראן נאבקת בקושי רב בסנקציות שנכפו עליה, בעוד רוסיה מנועה, בשל הסנקציות הבינלאומיות, למכור לה נשק. בנסיבות אלה, פונה רוסיה לעיראק, לאחר שכבר פיתחה קשרים מסחריים בעיראק, בעיקר בענף הנפט. כך היא תוכל לפצות את עצמה על אובדן אפשרי של סוריה וייתכן גם של איראן בהמשך. יציאתה של ארצות-הברית מעיראק לפני כשנה ללא ספק מסייעת לרוסיה להעמיק את קשריה עם עיראק, כפי שבא לידי ביטוי בעסקת הנשק הגדולה.

לפיכך, עולה כי רוסיה נאבקת לחיזוק מעמדה בזירה המזרח-תיכונית, ולא מתכוונת להיעלם מהאזור בקרוב. אם לשפוט על-פי דפוסי הפעולה שאימצה רוסיה בעבר בנוגע למזרח-התיכון, היא תחתור למציאת בעלות ברית חדשות באזור. בנוסף, ייתכן שרוסיה מזהה כעת הזדמנות לחיזוק קשריה באזור על חשבון ארצות-הברית, הסובלת מתהליך של החלשות מעמדה במזרח-התיכון בעקבות אירועי "האביב הערבי" ובעקבות מדיניותו של אובאמה שעיקרה התרכזות בבעיות הפנים של ארצות-הברית.

לקריאה נוספת:
http://www.calcalist.co.il/world/articles/0,7340,L-3584373,00.html
http://www.mako.co.il/news-military/security/Article-16d79064c919331017.htm
http://www.youtube.com/watch?v=g8nrXJRw98Q

עד כמה הסנקציות על איראן אפקטיביות?

בימים האחרונים מתעצם הדיון סביב השאלה: האם הסנקציות על איראן אפקטיביות?

  נשיא אירן, מחמוד אחמדינג'אד: "אם מישהו חושב כי הסנקציות יכריעו את איראן, הוא טועה טעות קשה" (בראיון ל-CNN לפני מספר ימים)

אם נשפוט על פי המטרה הראשונית שעמדה בבסיס הטלת הסנקציות, נראה כי הן נכשלו עד עתה: הסנקציות על איראן נועדו לגרום לה להפסיק להעשיר אורניום, ובפועל מה שקורה הוא שאיראן פועלת בשיא המרץ בכיוון זה. אם כן, נראה כי הסנקציות על איראן לא רק שאינן יעילות עד עתה, אלא ייתכן שאף גרמו לאפקט הפוך, כלומר הן גרמו להאצת העשרת האורניום.

במידה רבה אכן ניתן לקבוע שהסנקציות על איראן אינן משיגות את יעודן המקורי. הדבר לא נעלם מעיני קברניטי מדינת ישראל, והבוקר התקבל דיווח בתקשורת מטעם משרד ראש הממשלה, בנימין נתניהו, לפיו ישנה כוונה ישראלית לפנות לאיחוד האירופי ולדרוש את החרפת הסנקציות על איראן עד לחרם מוחלט. שלושה ימים לפני-כן ציין נשיא איראן, מחמוד אחמדינג'אד, בראיון ל-CNN, כי מדינתו עוקפת את הסנקציות ומקיימת קשרים כלכליים עם חברות אירופאיות רבות, חלקן באופן סמוי. הוא הודה כי "איראן אינה מרוצה מהסנקציות", אך דאג להדגיש כי "אם מישהו חושב כי הסנקציות יכריעו את איראן, הוא טועה טעות קשה", כלומר, בפועל נראה כי הסנקציות אינן עומדות לגרום לאיראן להפסיק את העשרת האורניום.

אין ספק שישנה בעיה באכיפת הסנקציות: על-פי דיווחים אמריקניים מהחודשים האחרונים, עיראק מבריחה נפט עבור איראן ובנקים ברחבי העולם (ביניהם אירופאים, סיניים ובאמריקה הלטינית) ממשיכים לשתף פעולה עם איראן. השיטה הבנקאית עובדת כך: על-פי מומחי בנקאות עיראקיים ואמריקאיים, ממשלת עיראק מקבלת כספים מבנקים איראניים דרך בנקים עיראקיים, משם הכסף עובר לבנקים בדובאי, באמירויות או בירדן, ומשם הכספים מועברים לשאר העולם. ברגע שהכסף יוצא ממדינות המפרץ הוא נתפס כלגיטימי, וכך העקבות האיראניות מטשטשות. מעבר לכך, ישנם בנקים אירופאיים הממשיכים לעבוד באופן ישיר עם איראן בלי "מנגנוני הסתרה".

לגבי הברחות הנפט מעיראק, קשה יותר לעקוב אחר זה. העובדה שלאחרונה ישנה עלייה משמעותית בייצור הנפט העיראקי יכולה להעיד אולי שחלק מכך נובע מהברחות מאיראן (מדובר בעלייה של מאות אלפי חביות ביום). ייתכנו גם הברחות בדרכים אחרות, שכן מחירי הנפט בעולם התמתנו לאחרונה, מה שעלול להעיד על כך שהנפט האיראני מוברח בדרכים נוספות.

אך האם הסנקציות לא השיגו דבר? נראה דווקא שכן, וייתכן שאף דבר חשוב יותר מאשר יעודן המקורי, והוא שחיקת השלטון האיראני. אין להתעלם מהמצב הכלכלי המתדרדר באיראן: המטבע האיראני נשחק בצורה ניכרת; האבטלה גוברת; רמת החיים יורדת בשל עליית מחירים גבוהה והכנסות המדינה גם כן יורדות. ההנחה היא שאם המצב הכלכלי באיראן ימשיך להתדרדר, השלטון האיראני יתערער מבפנים, ואיראן תדחק לפינה ותסכים להפסיק העשרת אורניום. אך עתה מסתמן יעד חשוב יותר, והוא להביא לתרעומת ציבורית נגד השלטון, שתביא לקריסת השלטון מבפנים. הסנקציות, ללא ספק, תורמות לביסוס המשטר האיראני בתודעה הבינלאומית כמדינה מוקצית מחמת מיאוס והלגיטימיות הבינלאומית של משטרה מתערערת גם כן. לפיכך, גם אם הסנקציות לא משרתות את יעודן המקורי, ייתכן שהרווח לעולם החופשי כתוצאה מהן יהיה בסופו של דבר רב יותר מיעודן המקורי.


לעיון נוסף, ראו:
http://www.mako.co.il/news-channel2/Channel-2-Newscast/Article-edaa5d4fe981a31017.htm
http://www.nytimes.com/2012/08/19/world/middleeast/us-says-iraqis-are-helping-iran-skirt-sanctions.html?pagewanted=all
http://www.forbes.com/sites/matthewhulbert/2012/08/13/opecs-new-heavyweight-iraq/ 
http://money.cnn.com/2012/08/10/news/economy/iraq-oil/index.html
http://www.eia.gov/todayinenergy/detail.cfm?id=8150
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4270058,00.html
http://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=1000775086 
http://www.nrg.co.il/online/1/ART2/391/272.html
http://www.ilanberman.com/12338/a-flimsy-us-sanctions-policy-toward-iran

הכלכלה הפלסטינית במשבר חמור

בחודש האחרון, הרבו כלי התקשורת בארץ ובעולם לעסוק במחאה החברתית-כלכלית שפרצה בגדה המערבית. מחאה זו, אשר ללא ספק מושפעת מאירועי "האביב הערבי", הינה בעלת מאפיינים מקומיים ייחודיים לצד מאפייניה הגלובליים. המחאה נובעת בעיקר מעליית המחירים בעולם, ובישראל בפרט, שכן ישראל מספקת את רוב המוצרים לרש"פ ומשפיעה באופן ישיר על רמת המחירים בה. מאחר שמחירי המוצרים ברש"פ מקבילים באופן כמעט זהה לאלה שנמכרים בתחומי "הקו הירוק", בעוד הפלסטיני הממוצע מרוויח רק כ-1,300 ש"ח בחודש, המצוקה הכלכלית ברש"פ בהחלט חמורה. עליית מחירי הדלק ל-8 ש"ח ומעלה היתה הקש ששבר את גב הגמל.

מחאה על יוקר המחייה שהתקיימה ברמאללה

לכאורה מפתיע שהמחאה החברתית הפלסטינית פרצה דווקא לאחר מספר שנים של צמיחת הכלכלה הפלסטינית (בין השנים 2007 ל-2011 נאמדה הצמיחה בגדה המערבית ב-7.7%). עם זאת, גם יוקר המחיה עלה. דוח של הבנק העולמי משלהי יולי 2012 מעיד על כך שהצמיחה נבעה מתרומות שקיבלה הרש"פ מחו"ל ולא מהתפתחות המשק הפלסטיני, ולכן צמיחה זו היא מלאכותית. בשל הצטמצמות היקף התרומות מחו"ל לרש"פ בשנה האחרונה בשל המצב הכלכלי הקשה באירופה ובארצות-הברית, נראה כי נתוני הצמיחה השנה יהיו שליליים.

האשם העיקרי שסומן על-ידי המוחים הוא ראש הממשלה של הרש"פ, סלאם פיאצ', אשר הבטיח לפלסטינים עצמאות כלכלית תוך החרמת התוצרת הישראלית, אלא שתחת כהונתו התלות בישראל דווקא גברה, החרם על המוצרים הישראליים נכשל ומספר הפועלים הפלסטינים מהגדה העובדים בישראל עלה (בשנה האחרונה נאמד מספר הפועלים הפלסטינים המועסקים בישראל בכ-60,000 פועלים, שהם 20%-16% מכוח העבודה הפלסטיני). כדי להתמודד עם המחאה, מיהרה הרשות הפלסטינית להכיל את האירועים, להבטיח הפחתה של המע"מ בחצי אחוז (לרמה של 15%) ולהאשים את ישראל בבעיותיה הכלכליות, כדי להסיט את הדיון הציבורי הפלסטיני לעבר ישראל. ברש"פ נשמעו אף קולות לביטול הסכמי אוסלו ובמיוחד לביטול הסכם פריז, הנספח הכלכלי של הסכמי אוסלו, שקובע מסגרת מכס משותפת לישראל ולרש"פ, אשר מגבילה, לטענת הרש"פ, את רווחיה. במקביל, הבטיחה הרשות הפלסטינית להוריד את מחירי הדלק וגז הבישול ולצמצם בהוצאות משרדי ממשל הרש"פ, כולל קיצוץ במשכורות הבכירים.

אפשר להאשים את פיאצ' בכישלונותיו, אבל אפשר גם להודות שהאתגר שהציב בפני עצמו היה שאפתני מדי. מניתוח הכלכלה הפלסטינית ניתן להסיק שהיא אינה יכולה להיות עצמאית, שכן היא נשענת כמעט באופן מוחלט על ישראל ותורמים מחו"ל. במילים אחרות, אם ישראל או התורמים 'סוגרים את השיבר', הכלכלה הפלסטינית מתמוטטת. מניתוח של הכלכלן יצחק גל בנוגע לשנים 2008-2009, עולה כי 20% מהמקורות התקציביים של הרש"פ הושגו ממימון חוץ (תרומות); 30% מגביית מיסים בתחומי הרש"פ וכ-50% ממסים שנגבים עבורה על-ידי ישראל, מתוקף הסכם פריז. בעוד שההכנסות נשענות על ישראל והמדינות התורמות, מנגנוני הרש"פ הם המקור העיקרי להוצאות: הוצאות הרש"פ הן בעיקר לצורך תשלום משכורות, המהווים 60%-50% מתקציבה. בשל ההוצאות האדירות של מנגנוני הרש"פ המנופחים, הגרעון התקציבי של הרש"פ תופח אל מעבר 1.3 מיליארד דולר והיכולת לשלם משכורות פוחתת. החודש, בעקבות המהומות ולאחר חודשים ללא קבלת שכרם, צפויים עובדי הרש"פ לקבל רק חלק משכרם. הרש"פ ניסתה בחודשים האחרונים לקבל סיוע מהבנק העולמי, אך הבנק העולמי סרב להעניק לה סיוע בטענה שאינה מדינה מוכרת באו"מ. כך ניצבת הכלכלה הפלסטינית על פי תהום.

הכלכלה הפלסטינית אינה עצמאית וספק רב אם תהפוך לכזאת בהמשך. לרש"פ יכולת ייצור נמוכה ורק אם היא תעלה את כושר היצור ובכך גם תגדיל באופן ניכר את היצוא, היא תוכל למעמוד בפני עצמה. במצב הנוכחי לא נראה כי הרש"פ ערוכה לשינוי כזה עקב מספר סיבות עיקריות: התושבים הפלסטינים התרגלו ברובם להיות מועסקים על-ידי מנגנוני הרש"פ המנופחים ובארגונים בלתי-ממשלתיים, ולא ששים בלשון המעטה לעבור לייצור; לא נראה כי מוצרי הרש"פ יכולים בעתיד הנראה לעין להיות תחרותיים בשוק העולמי, שכן עלות הייצור אינה נמוכה מספיק והעלויות גבוהות ודומות לאלה של היצרן הישראלי; העדר חומרי גלם שיכולים לקדם ייצור המוני.

הבעיה שהרש"פ הוקמה כמשאבת כסף גלובלית הממומנת היטב ואיש לא נתן את דעתו בימי אוסלו סביב נושא עצמאותה של הכלכלה הפלסטינית. מנגנוני המינהל המנופחים שאותם ירש אבו מאזן מערפאת נועדו לקנות תמיכה פוליטית לממשל הפלסטיני ולא לפעול בצורה כלכלית ויעילה, ובפועל הם מעכבים התפתחות כלכלית ברש"פ. הגרעון העצום בסחר הוא עדות מצמררת של כושר היצור הנמוך של הרש"פ - היבוא עצום (בעיקר מישראל או דרך ישראל) והייצור חקלאי ותעשייתי זניח. בהעדר ייצור מקומי לא נוצרים מקורות פרנסה חדשים ובמצב הנוכחי נשאבים הפלסטינים שאינם מועסקים על-ידי מנגנוני הרש"פ או הארגונים האזרחיים הפלסטיניים הממומנים היטב על-ידי המערב לעבודה בישראל, בה  הם מרוויחים פי שתיים וחצי בממוצע מהעובדים בתחומי הרש"פ. אחרים עוברים לחו"ל, בין השאר לאזור המפרץ, הזוכה לעדנה בשל מחירי הנפט הגבוהים, כדי לשפר את רמת חייהם (הרש"פ מסתירה נתוני הגירה אלה כדי ש"הבעיה הפלסטינית" לא תדעך).

לסיכומו של דבר, נראה כי הקהילייה הבינלאומית לא תסכים לממן את הרש"פ לעד, ולכן עתידה הכלכלי בספק.  ישראל לא מעוניינת בקריסה כלכלית של הרש"פ ולכן רו"ממ בנימין נתניהו הבטיח להעביר 250 מיליון ש"ח סיוע מיידי לרש"פ ובשנה האחרונה אף הגדיל את מספר העובדים הפלסטינים המועסקים בישראל כדי לתרום לצמצום האבטלה ברש"פ. בנוסף, לא ברור מה יעלה בגורל החוב של הרש"פ לחברת החשמל הישראלית (כ-700 מיליון ש"ח), אך סביר להניח שמדינת ישראל תאלף לספוג גם את זה. בסופו של דבר, ללא סיוע הרש"פ צפויה להתמוטט.

                                              המהומות בראמאללה (סרטון מ"יוטיוב")


לקריאה נוספת:
http://www.tabletmag.com/scroll/111069/where-the-palestinian-authority-budget-goes
http://www.haaretz.com/news/diplomacy-defense/world-bank-palestinian-economy-unsustainable-due-to-foreign-aid-reliance-1.453610

http://www.calcalist.co.il/local/articles/0,7340,L-3582532,00.html

http://www.procon.org/headline.php?headlineID=005115

http://siteresources.worldbank.org/INTWESTBANKGAZA/Resources/WorldBankAHLCreportMarch2012.pdf

ההשלכות האזוריות והבינלאומיות של ההתקוממות בסוריה

להתקוממות בסוריה השלכות בינלאומיות כבירות, במיוחד במה שנוגע למזרח-התיכון, ומן הראוי לבחון את ההשלכות הללו.

                                                                  ההתקוממות בסוריה

אחת המדינות המושפעות ביותר מהמצב בסוריה היא תורכיה. תורכיה, התומכת בנפילת שלטונו של בשאר אל-אסד ומעניקה מקלט למתקוממים נגד שלטונו, מחריפה באמצעות מדיניות זו את המתיחות בינה לבין איראן, המעוניינת בהישארותו של בן בריתה בשלטון בסוריה. ההבדלים במדיניות כלפי סוריה מעיבים על ניסיונות ההתקרבות שהתנהלו בין תורכיה לאיראן בשנתיים האחרונות ושתכליתם היתה ליצור חזית אסלאמית אחידה. כיום האפשרות להתקרבות בין המדינות נתפסת ככמעט ולא קיימת. בנוסף, נראה כי המצב בסוריה תורם להחלשות השלטון התורכי הן במישור המקומי והן במישור הבינלאומי, שכן זרם הפליטים לתורכיה גובר, דבר שגורם ויגרום בהכרח בהמשך להשלכות חברתיות וכלכליות קשות על תורכיה. מבחינה בינלאומית תורכיה נכשלת פעם אחר פעם בניסיונותיה לארגן קואליציה בינלאומית שתתערב צבאית בנעשה בסוריה, ובשבוע האחרון אף נכשל שר החוץ שלה בניסיון להביא לתמיכת האו"ם ביצירת אזור אסור לטיסה באזור הגבול בין תורכיה לסוריה. בנוסף, על רקע המהומות בסוריה, מבססים הכורדים בסוריה מעין אוטונומיה באזור הגבול בין סוריה לתורכיה, דבר שמשליך על הכורדים בתורכיה, שהם רוב תושבי מזרח תורכיה, המעוניינים גם הם באוטונומיה/עצמאות. המצב עלול להמשיך ולערער את היציבות של המשטר התורכי שלאחרונה סופג אבדות על בסיס יומי מידי המחתרת הכורדית, ה-PKK.

איראן אף היא מאד מושפעת מהאירועים בסוריה: בעוד הסנקציות בנושא הגרעין מחלישות אותה כלכלית ומבודדות אותה מבחינה בינלאומית ובת בריתה הפוטנציאלית, תורכיה, מתרחקת ממנה, בן בריתה המובהק ביותר, בשאר אל-אסד, מראה סימני חולשה, שעלולים להסתיים בהתמוטטות משטרו, דבר שמבחינת איראן עלול להוביל לאיבוד השפעתה בסוריה. מכורח נסיבות אלו, איראן שולחת מאות פעילים של "משמרות המהפכה" וחזבאללה לסוריה, שכן היא רואה בנפילה אפשרית של בשאר אל-אסד מצב בלתי מתקבל על הדעת. המשטר באיראן, אשר חולם על השפעה אזורית רצופה מבחינה טריטוריאלית מאיראן, דרך עיראק, סוריה ולבנון, עלול באופן פרדוקסלי לאבד בעקבות נפילת שלטונו של בשאר אל-אסד את ההשפעה בסוריה ובהמשך גם בלבנון, בעוד שעיראק מפגינה עצמאות רבה יותר ממה שהעריך המשטר האיראני בתחילה.

השלכות המצב בסוריה על לבנון גם הן כבירות: ללבנון זורמים באופן בלתי פוסק מאז תחילת המהומות בסוריה אלפי פליטים סורים, רובם סונים (על-פי נציבות האו"ם לענייני פליטים מדובר ב-159,000 איש). הדבר מחליש את כוחם של השיעים במדינה ואת חזבאללה במיוחד, בני בריתם של סוריה ואיראן. חזבאללה יהיה המפסיד הגדול מהתמוטטות המשטר הסורי, שכן יישאר ללא גיבוי צמוד ממשטר המדינה הסמוכה, ולכן הוא, לצד איראן, שולח פעילים כדי לדכא את המורדים בסוריה (ביניהם צלפים היורים לעבר מפגינים). המשטר שיעלה בסוריה לאחר עידן בשאר עלול להיות מאד עוין לחזבאללה, שכן יראה בו שותף למעשי הטבח של האוכלוסייה הסורית. כך ימצא חזבאללה עצמו מבודד לצד איראן.

ישנן גם השלכות על ירדן בשל המצב בסוריה: כעת ישנם בירדן כ- 77,000 פליטים סורים, וההערכה היא כי בחודשים הקרובים מספרם יעלה ל-150,000. הפליטים עלולים להיות גורם מערער בממלכה ההאשמית הסובלת מהעדר יציבות כלכלית ופוליטית תחת שלטונו של עבדאללה. עם זאת, ישנה אפשרות כי נוכחותם של הפליטים הסורים לצד הפליטים העיראקים החיים בירדן מאז נפילת משטרו של צדאם חוסיין ב-2003 (כ-450,000 פליטים עיראקים חיים כיום בירדן), יתרמו ליצירת איזון דמוגרפי נוח יותר למשטר בירדן, שבה, על-פי ההערכות, רוב פלסטיני.

לגבי ישראל ההשלכות אינן חד-משמעיות: משטרו של אסד מעולם לא היה ידידותי כלפי ישראל בלשון המעטה ונפילתו עשויה להיות ברכה לישראל. החלשות חזבאללה ואיראן כתוצאה מהמצב בסוריה בהחלט משחקים לטובתה של ישראל. עם זאת, התחזקות האסלאם הפוליטי הסוני בסוריה בעתיד, ובמיוחד ארגון אלקאעידה, עלולים להוביל לביצוע פיגועים נגד ישראל (כגון ירי רקטות מסוריה לעבר ישראל, כפי שקורה מסיני), זאת לאחר שנים של שקט יחסי בגבול זה. מצב זה עלול לחייב את ישראל לנקוט צעדים, כגון שיריון מערכות "כיפת ברזל" לאזור הצפון.

מורסי מדיח את ראשי הצבא כצעד לקראת שליטה מלאה במנגנוני המדינה

ההחלטה של נשיא מצרים, מוחמד מורסי, להדיח את יו"ר המועצה הצבאית ששלטה עד רגע זה במצרים, הגנראל מחמד טנטאוי, את הרמטכ"ל, סאמי ענאן, את ראש המודיעין הכללי, מוראד מואפי, מהווה ללא ספק מהלך שנועד לבסס את השליטה של "האחים המוסלמים" במנגנוני המדינה ואת מעמדו כשליט אבסולוטי.

מאז נבחר מורסי לנשיא, ב-24 ביוני 2012, ניכרה בין ראשי הצבא לבכירי הממשל מתיחות רבה, כשהצבא למעשה שולט במדינה ושולל ממורסי, באמצעות תיקונים בחוקה, סמכויות רבות. מתיחות זו יכולה היתה להימשך תקופה ארוכה, אך מורסי הרגיש שהזמן בשל למהלך. מורסי ביטל תיקונים אלה והדיח בכירים בצבא ובמנגנוני הביטחון ללא התנגדות מיוחדת מצד אנשי הצבא, דבר שמעיד על חולשת מעמד הצבא במדינה מלכתחילה (זאת בניגוד למה שהצטייר בתקשורת). הפיגוע בסיני שהביא למותם של 16 חיילים מצרים ושבוצע על-ידי פעילים המזוהים עם ארגון אלקאעידה וכן המבצע הצבאי המצרי שבא בעקבותיו סיפקו שעת כושר מצוינת עבור מורסי להדחת קצינים בכירים נוספים שכשלו כביכול בתפקידם וכך למעשה להחליש את מעמד הצבא במדינה.

נשיא מצרים, מוחמד מורסי

מצב זה מזכיר בהחלט את מה שהתחולל בתורכיה בשנה-שנתיים האחרונות, במהלכן עברו הצבא ומנגנוני הביטחון, שנחשבו לכוחות מודרניים ומערביים המהווים משקל נגד לאיסלאמיסטים, תהליך הכפפה אגרסיבי למפלגה האסלאמית.

באופן פרדוקסלי, מצרים שכעסה על נשיא תורכיה, רג'פ טאיפ ארדואן, שהציעה לה בעקבות נפילת משטרו של מובארכ את "המודל התורכי" למהפכה האסלאמית, מאמצת מודל זה ובמהירות רבה במיוחד. המהלך שבו נקט מורסי להכפפת הצבא למפלגתו התנהל על-ידי ארדואן כעשור לאחר עלייתו לשלטון, בעוד למורסי הדבר לקח פחות מחודשיים מאז בחירתו לנשיא.

אם ימשיך מורסי לממש את המודל התורכי, צפויה לנו בהמשך השתלטות של תנועת "האחים המוסלמים" על מערכת המשפט במדינה (הנשלטת נכון לעכשיו על-ידי ליבראלים), על המשטרה ועל מנגנוני ביטחון שעדיין לא זכו לטיפולו של מורסי. גם חירויות הפרט צפויים להצטמצם, ובמיוחד חופש העיתונות, שכבר נפגע עם הגשת כתבי אישום כלפי עיתונאים "מסיתים" והחלפת עורך העיתון הממשלתי "אלאהראם". מהלכים אלה יקדמו את מצרים צעד נוסף לעבר האסלאם הקיצוני ומצמצמים באופן ניכר את הסיכויים לדמוקרטיזציה במדינה, אליה שאפו רבים ממחוללי המהפכה במצרים.

לקריאה נוספת, ראה: http://news.nationalpost.com/2012/08/13/mohammed-morsi
http://english.al-akhbar.com/content/egyptian-journalist-be-tried-insulting-mursi

סוריה מתקדמת לשלב ההכרעה - האם תישאר מדינה מאוחדת?

עם התגברות המהומות בסוריה, נראה כי טבעת החנק סביב צווארו של בשאר אלאסד מתהדקת. תחושות של רגע הכרעה ניכרות היטב הן על המשטר, שמעצים את השימוש בכוח לדיכוי המהומות, והן על המורדים המעודדים להמשיך במאבקם ככל שהמשטר נחלש. אם "אפקט הדומינו" של "האביב הערבי" יחול על סוריה ומשטרו של אסד יקרוס, עלולה המדינה להיגרר למלחמת אחים, בדומה למה שקרה בעיראק בעקבות קריסת משטרו של צדאם חוסיין, באופן שעלול לאיים על אחדותה הטריטוריאלית.

                                      סוריה בימי המנדט הצרפתי: הפיצול בין האזורים השונים...

כבר עתה ניכרת ביתר שאת עוינות כלפי המיעוט העלוי (כ-10% מאוכלוסיית סוריה), הנחשב בעיני רבים ללא מוסלמי ועלול אף להישחט על-ידי הרוב הסוני עם נפילת השלטון (הרוב הסוני מונה כ-75% מהאוכלוסייה). המיעוט העלוי לא צפוי לוותר בקלות על מעמדו הבכיר במדינה, אלא ימשיך להיאבק על מקומו. העלוים יאלצו להיאחז בערי החוף שבהם הם מרוכזים מאות שנים (לאטקיה, טרטוס, ג'בלה ובניאס) וההרים הסובבים אותם, ולהגן על עצמם משם, אך ספק אם יוכלו לשרוד זמן רב מול התקפות הרוב הסוני במדינה. גם האזורים המסורתיים בהם מרוכזים העלוים אינם מקלט בטוח עבורם, שכן תהליכי הגירה במהלך השנים שינו את המצב הדמוגרפי באזור: במחוז לאטקיה ישנם כיום יותר מ-50% סונים ובעיר עצמה 70%-50% סונים, על-פי אומדנים שונים; בניאס מחולקת בין סונים לעלוים; טרטוס הינו מאחז עלוי לחלוטין, אך ספק אם העיר תספק מקלט בטוח לעלוים לאורך זמן. ישנם דיווחים בתקשורת המעידים על עזיבה סונית של האזור ההררי-כפרי שמסביב לטריטוריה המסורתית של העלוים ולעזיבה במקביל של עלוים את העיר דמשק ומעברם לטריטוריה העלוית המסורתית. זוהי מגמה המעידה על תהליך התבצרות של כל אחת מהעדות בטריטוריות נפרדות בעקבות במהומות במדינה.  

במקביל מגלים הכורדים בסוריה (כ-10% מהאוכלוסייה) בעקבות המהומות נטייה לבדלנות ולאחרונה הם עסוקים בניסיון לספח את אזור כורדיסטאן הסורי לאזור האוטונומי של כורדיסטאן העיראקית. וישנן גם קהילות נוספות: הדרוזים המבוצרים באזור "הר הדרוזים" (כ-5% מהאוכלוסייה) והנוצרים (כ-10% מהאוכלוסייה) - אוכלוסייה מפוצלת בין כנסיות שונות שהתמחתה במסחר, פיננסים והשכלה גבוהה ומורידה פרופיל בימים אלה מחשש מפעילי האסלאם הקיצוני. 

הפיצול הגאוגרפי הזה עלול להשיב את סוריה לתקופה שבין 1936-1920, כאשר האזור היה מפוצל בין אזורים אוטונומיים שונים: הטריטוריה העלוית, הטריטוריה הדרוזית בהר הדרוזים, הטריטוריה הסונית (שחולקה לשני אזורים נפרדים: דמשק וחלב). עם זאת, נראה כי מוסד המדינה לא ייעלם בקלות, ותיתכן קואליציה שלטונית בעלת מבנה אחר, אשר תאפשר איזון צודק יותר בין העדות, זאת על-פי שיעורן באוכלוסייה, בדומה למה שקרה בעיראק, שבה שלטון המיעוט הסוני הוחלף בשלטון קואליציוני בעל דומיננטיות של השיעים - עדת הרוב.

חומר נוסף לקריאה:
http://www.foreignaffairs.com/features/letters-from/syrias-alawite-refuge
http://www.guardian.co.uk/commentisfree/2012/jul/25/syria-tribal-rivalries-shape-future?INTCMP=SRCH

הבחירות לפרלמנט בלוב - שלב התפכחות ליבראלי?

בבחירות לפרלמנט בלוב, שתוצאותיהן התפרסמו אמש, הוכרז הגוש הליבראלי בראשות ראש הממשלה לשעבר, מחמוד ג'בריל, כמנצח. התקשורת העולמית מהללת ניצחון זה ומתארת אותו כשלב התפכחות ליבראלי מהאווירה האסלאמית שהביא שהביא עמו "האביב הערבי". אותה רוח ליברלית, על-פי התקשורת, שטפה כביכול את לוב לאחר שנים של דיקטטורה חילונית מצד קדאפי, כשהיא מלווה בחששות מהתפשטות התמיכה בארגון אלקאעידה וברתיעה מהשלכות ניצחון הגורמים האסלאמים במצרים. אך האומנם הזרם הליבראלי הוא בהכרח המנצח?                                   

           

                                                                   הבחירות לפרלמנט בלוב

תוצאות מהבחירות מעידות כי הגוש הליבראלי המונהג על-ידי ראש הממשלה לשעבר, מחמוד ג'בריל, זכה ב-39 מושבים, לעומת 17 מושבים להם זכו "האחים המוסלמים". לכאורה מדובר בניצחון מובהק של הזרם הליבראלי במדינה על הזרם האסלאמי השמרני, אלא שבפרלמנט הלובי 200 מושבים, רובם שמורים למועמדים עצמאיים (120), ורק 80 המקומות שמורים למועמדי המפלגות השונות. בנסיבות אלה, 120 המועמדים העצמאיים, אשר זהותם הפוליטית אינה ידועה, שכן רבים מהם הציגו מועמדותם רק לאחרונה תחת סיסמאות כוללניות, הם הגורם המכריע את גורל הבחירות, וייתכן שמאחוריהם עומדים למעשה האחים המוסלמים, שהשכילו לעקוף את הגבלת מספר מועמדי המפלגות והציגו את מועמדיהם כ"עצמאים". יש להדגיש כי חוק הבחירות המגביל את מספר מועמדי המפלגות ל-80 נועד למעשה להגביל את תנועת "האחים המוסלמים", ולכן מאד סביר כי "האחים המוסלמים" פעלו כדי לעקוף מגבלה זו.    

כלפי חוץ, כולם בלוב חוגגים את ניצחונם, הן הליבראלים והן האיסלאמיסטים, אלא שבנסיבות אלה, מוקדם להכריז על מנצחים מובהקים, ונצטרך להמתין ולבחון את מדיניות המועמדים העצמאיים בהמשך, זאת כדי לדעת בוודאות אם אכן מדובר בהתפכחות ליבראלית או בתמרון איסלאמי המהווה המשך לצונאמי האיסלאמי הפוקד את האזור.   

נתונים מדאיגים נוספים על הכלכלה המצרית

בשנה האחרונה התרבו הפרסומים כי הכלכלה המצרית על סף קריסה בעקבות אירועי "האביב הערבי", שהובילו לירידה משמעותית בהשקעות הזרות במצרים, לעלייה משמעותית באבטלה (מ-9% בתחילת 2010 ל-12.4% ברבעון האחרון של 2011), לגרעון מסחרי מתרחב ולהצטמקות התיירות. נתונים שפרסמה בימים האחרונים הרשת הכלכלית האמריקאית "בלומברג" מחזקים את המגמה לפיה המשק המצרי בבעיה חמורה ואף מרמזים כי הקריסה הכלכלית קרובה עד כדי שבועות ספורים.

על-פי הנתונים שפרסם "בלומברג", יתרות מטבע החוץ של מצרים הגיעו לשפל והם נאמדים בכ-7.8 מיליארד דולר (נכון ל-12 במאי 2012), בעוד היבוא למדינה מדי חודש נאמד בכ-5 מיליארד דולר. מצב זה מאפשר למצרים לייבא במשך שבועות ספורים בלבד, עד אשר לא יעמדו לרשותה יתרות מטבע החוץ, זאת במיוחד לאור העובדה שהגרעון המסחרי בין היבוא ליצוא במדינה הולך ומתרחב. הדבר משמעותי במיוחד במדינה שתלויה ביבוא של מזון, שכן מצרים אינה יכולה לספק מזון לכל אזרחיה בעצמה. כך עלולה מצרים להפוך למדינה מוכת רעב. 

על רקע זה מצרים חייבת סיוע חיצוני, וכנראה זו הסיבה לכך שנשיא החדש של מצרים מטעם "האחים המוסלמים", מוחמד מורסי, מבקר בימים אלה בסעודיה. לאור המתחים בין תנועת "האחים המוסלמים" למשטר הסעודי, לא ברור אם סיוע כזה יתאפשר ואם הוא יהיה רחב מספיק כדי להציל את הכלכלה המצרית. מאחר שבסעודיה 1.6 מיליון פועלים זרים מצריים וסעודיה היא המשקיעה הגדולה ביותר במשק המצרי, התלות של מצרים בסעודיה ממילא גבוהה, ולכן בנסיבות אלה ייאלץ מורסי להפגין חנופה מיוחדת כלפי מלך סעודיה כדי שיהיה מוכן לסייע לו.

נתוני היחס בין יתרות ליבוא (היבוא נותר פחות או יותר קבוע, בעוד היתרות שיורדות באופן משמעותי)

 הגרעון בין יבוא ליצוא מאז שנת 2006: במגמת התרחבות



לקריאה נוספת:
http://www.atimes.com/atimes/Middle_East/NG10Ak01.html
http://www.tradingeconomics.com/egypt/unemployment-rate
http://allafrica.com/stories/201207111044.html

עיראק הופכת לשחקנית מרכזית בשוק הנפט העולמי

מחירי הנפט בעולם הגיעו לשפל של פחות מ-80 דולר לחבית, בעוד הסנקציות על איראן צוברות תאוצה. האחראיות המרכזיות לירידה הן: סעודיה, שהגדילה את היקף הפקת הנפט בעקבות הסנקציות ומפיקה כ-10 מיליון חביות נפט ביום; עיראק, שמשק הנפט שלה צובר תאוצה עם התייצבות מסוימת במצב הביטחוני ומגיע ל-2.5 -3 מיליון חביות ליום; ולוב, שמשק הנפט שלה חזר לאיתנו לאחר נפילת קדאפי, ומפיק 1.4 מליון חביות ביום.

                                                               מתקן נפט בעיראק

ההפתעה הגדולה היא כמובן עיראק, שבשנים שמאז נפילת משטרו של צדאם חסין ב-2003 הגדילה באופן ניכר את היקף הפקת הנפט, וזאת במידה רבה בזכות סיוען של ארצות-הברית וחברות מערביות אירופאיות. העלייה בהיקף הפקת הנפט בעיראק משמעותית מאד עבור המדינה, שהופכת לאחת המדינות הבכירות באופ"ק מזה שנים, לאחר תקופה ממושכת של מלחמות וסנקציות. התחזיות לגבי גידול משק הנפט העיראקי מרשימות, ולפיהן צפויה עיראק להפיק עד שנת 2017 כ-10 מליון חביות נפט ביום, ולמעשה תתחרה בסעודיה, המדינה המובילה בהפקת הנפט בעולם.

גרף שממחיש את העלייה ביצור הנפט בעיראק מאז 2003. ניתן להבחין כי היקף היצור בעיראק מגיע כמעט להיקף יצור הנפט באיראן, שירד לאחרונה בשל הסנקציות המוטלות עליה (המקור: ניו-יורק טיימס, 3 ביוני 2012)


עיראק תורמת, אם כן, את חלקה בייצוב משק הנפט העולמי ומחפה על הצטמצמות יצוא הנפט מאיראן בעקבות הסנקציות הבינלאומיות שנכפו עליה. הדבר מאפשר לקהילייה הבינלאומית לקדם צעדים נוספים נגד איראן ולהחמיר את הסנקציות הנכפות עליה. 

יש לזכור כי המשך התפתחות משק הנפט בעיראק תלוי במידה רבה במצב הפוליטי במזרח-התיכון ובמצב הביטחוני במדינה זו. כעת מורגש אומנם שיפור בביטחון האישי במדינה, דבר שמשליך על הכלכלה, אם כי הפיגועים אינם חדלים מלהתרחש. למרות הפיגועים והמתחים העדתיים במדינה השסועה, עיראק מצליחה לשמור על קונצנזוס לאומי לפיו יש להגדיל את הכנסות המדינה תוך שיפור מתקני נפט. המתחים בין ממשלת בגדאד השיעית וממשלת חבל כורדיסטאן הכורדית סביב השליטה בנפט לא מפריעים לעת עתה להתפתחות משק הנפט במדינה. העובדה שהנפט מהווה כ-90%-95% מהכנסות המדינה, בעת שהחקלאות שוקעת, יש חשיבות רבה לגבי המשך התפתחותה של עיראק, בה העוני הוא תופעה רווחת. הכנסות הנפט יאפשרו השקעות ממשלתיות, עשויות ליצור יציבות פוליטית במדינה ולהעלות את רמת החיים (שמוערכת כיום בכ-4,000 דולר תמ"ג לנפש). העובדה שרוב הנפט בעיראק נמצא בדרום השיעי (אזור בצרה) מעניקה עוגן כלכלי לממשלה השיעית של בגדאד, שחולשת על אזור נמל בצרה המהווה נתיב מרכזי לשינוע הנפט מחוץ לעיראק דרך המפרץ הפרסי. הנפט מצוי גם באזור הכורדי בצפון, במיוחד בעיר המעורבת בכרכוכ, דבר המהווה אף עוגן כלכלי לאזור הכורדי, והמחלוקות לגבי חלוקת הרווחים בין האזורים עשויות להיפתר. 

על רקע המתחים שארעו לאחרונה בין ממשלת בגדאד לממשלת תורכיה, מחזקת תורכיה את קשריה עם האזור הכורדי, דרכו עובר הנפט מעיראק לתורכיה, וישנן כוונות להנחת צינור נפט נוסף בין האזור הכורדי בעיראק לתורכיה. בנוסף, קיימות תוכניות להנחת צינור נפט מעיראק לירדן ותוכניות לפיתוח תשתיות שיקדמו את יצוא הנפט. אם המצב הביטחוני ימשיך להשתפר, נראה כי יצוא הנפט מעיראק יגדל באופן משמעותי.

  

לסיכום, עיראק, לצד ערב-הסעודית ולוב, משמשת עוגן ליציבות משק הנפט בעולם ומהווה גורם מרכזי ביכולת הקהילייה הבינלאומית לכפות סנקציות על איראן. יציבות פוליטית וביטחונית בעיראק עשויה להביא לכך שעיראק תהפוך תוך מספר שנים למפיקת נפט בסדר גודל המתקרב לזה של סעודיה.


לפרטים נוספים, ראה:
http://www.nytimes.com/2012/06/03/world/middleeast/crude-oil-output-is-soaring-in-iraq-easing-markets.html
http://www.youtube.com/watch?v=rlm7wsDCQgM

http://www.youtube.com/watch?v=DruYvQxDXAU

http://www.youtube.com/watch?v=GOW-nNpQ3-8&feature=relmfu

http://www.youtube.com/watch?v=1rA9SJPRSuw

http://online.wsj.com/article/SB10001424052702303610504577420203695017594.html

ביקור פוטין בישראל - סימן לתמורות במדיניות רוסיה במזרח התיכון?

נשיא רוסיה, ולדימיר פוטין, מבקר בישראל כדי לחנוך אנדרטה לזכר הרוגי הצבא האדום שלחמו בנאצים. הביקור מהווה הזדמנות לבחון מחדש את הקשרים בין ישראל לרוסיה ואת מדיניות רוסיה במזרח התיכון בכלל.

פוטין מגיע לישראל בתקופה שמעמדה של רוסיה במזרח-התיכון חלש מאי פעם ולמעשה היא מאבדת בו אחיזה. אירועי "האביב הערבי" הביאו לכך שרוסיה נתפסת כאחת המפסידות הגדולות: המשטר הערבי האחרון שנותר בן בריתם של הרוסים הוא המשטר המתפורר של בשאר אלאסד בסוריה; מדיניות רוסיה בעניין הסנקציות על איראן שתכליתה לעכב את יישומן לא סיייעה לה בלשון המעטה בזירה הבינלאומית והורידה את מעמדה אף באירופה; הגל האסלאמי במצרים, תוניסיה ולוב בודאי אינו מאיר פנים לרוסיה שנלחמה במשך שנים רבות בגורמים אסלאמיים באפגניסטאן וצ'צ'ניה ויצרה קשרים הדוקים עם משטרים ערביים דיקטטוריים חילוניים ואנטי-אסלאמיים כשל נאצר במצרים ושל אסד (האב והבן) בסוריה. לעומת פוטין, נשיא ארצות-הברית, ברק אובאמה, מרבה להיפגש עם גורמים אסלאמיים ובראשם פעילי תנועת "האחים המוסלמים", ובכך מרחיק את רוסיה עוד יותר מהזירה המזרח-תיכונית. התייצבותה של רוסיה לצד סוריה ואיראן ככלל מרחיקה אותה מהעולם הערבי הסוני, העוין כלפי איראן והרואה בה איום. אם ייפול (או כשייפול) משטרו של אסד, תיוותר רוסיה מבודדת כשהמאחז האחרון שלה במזרח התיכון הוא איראן.

                                              פוטין בביקורו בישראל - סימן לשינוי מדיניות?

ככל הנראה, ביקורו של פוטין בישראל נועד לפתוח דלת לעבר טיפוח יחסים טובים יותר עם ישראל, בהעדר פרטנרים פוטנציאליים אחרים עבור רוסיה במזרח-התיכון, אך אל לנו לשכוח כי רוסיה תמכה בצד הערבי בסכסוך הערבי-ישראלי במשך שנים רבות וחימשה את מדינות ערב בנשק מתוחכם לאורך שנים באופן שהסב אבדות רבות לכוחותינו. רוסיה גם היתה המדינה הראשונה שקיבלה אליה בזרועות פתוחות משלחת של ממשל החמאס לאחר השתלטות הארגון על עזה, ובכך העניקה לממשל החמאס הכרה בינלאומית. עם זאת, בחינה היסטורית של המעורבות הרוסית (ובריה"מ בעבר) במזרח התיכון יכולה ללמד שלא תמיד היתה רוסיה עוינת לישראל, שכן היתה בין המדינות החשובות שתמכו בהקמת מדינת ישראל באו"מ. התחברותה של בריה"מ לעולם הערבי לאחר מכן נבעה בעיקר מקשריה המתהדקים של ישראל עם ארצות-הברית, אותה ראתה כאויב מר, אך כיום, על רקע יחסי הכוחות בין המעצמות ועל רקע אירועי "האביב הערבי", נראה כי המצב מחייב את רוסיה להפגין יותר גמישות דיפלומטית.   

על רקע התחדדות המתחים בין ארצות-הברית ורוסיה, בעיקר בנוגע לנושאים הקשורים למזרח התיכון, יכולה ישראל למקם את עצמה כגורם מגשר בין שתי המעצמות. הסגנון המתעמת של פוטין כלפי ארצות-הברית שניכר לאחרונה במיוחד סביב הסנקציות על איראן וסביב תמיכתה של רוסיה במשטרו של בשאר אלאסד והגיע לשיאו לאחרונה כשמזכירת המדינה האמריקאית, הילרי קלינטון, הכריזה כי מסוקי תקיפה נמצאים בדרך מרוסיה לסוריה, בעוד שר החוץ הרוסי האשים את ארצות-הברית בהעברת נשק למורדים נגד משטרו של אסד, לא נראה מועיל לרוסיה והוביל להרגשה כללית כי חזרנו לימי "המלחמה הקרה". לפיכך, נשאלת השאלה: האם ישכיל פוטין בנסיבות אלה להשתמש בישראל ככלי אסטרטגי לצינון קונפליקטים עם מדינות המערב? 

מוחמד מורסי זוכה בבחירות לנשיאות מצרים

הערב הוכרז כי הנשיא הנבחר במצרים הוא מועמד האחים המוסלמים, מוחמד מורסי, שגבר על יריבו הליבראלי ויקיר הצבא, מחמד שפיק (52 אחוזים מול 48 אחוזים).

                                 חגיגות הניצחון של תומכי "האחים המוסלמים" במצרים

קשה לדעת מה הפיל את שפיק - תמיכתו המובהקת במובארכ במהלך מסע הבחירות לנשיאות (מהלך מאד לא חכם בעידן שכולם רוצים שינוי)? עצם היותו ראש ממשלה בימי מובארכ ששמו נקשר לדיכוי המהומות נגד המשטר הקודם? חשש כללי במצרים ממעורבות יתר של הצבא בפוליטיקה (דבר שאולי הרחיק חלק מהליברראלים מלתמוך בו)? זיופים בבחירות? או תמיכה עממית רחבה בתנועת "האחים המוסלמים" שהתארגנה היטב לקראת הסבב השני של הבחירות? בכל אופן מדובר בניצחון דחוק למדי, באופן שמבטא היטב את היריבות בין הצבא, הזרם הליבראלי במדינה והגורמים האסלאמיים.  

ניצחון המועמד האסלאמי לנשיאות מצעיד את מצרים צעד נוסף, ואולי סופי, לעבר שלטון אסלאמי. מי שמעריך כי הצבא ישלוט מאחורי הקלעים לאורך זמן, עלול לשגות, שכן הגורמים האסלאמיים עלולים לחדור לצבא ולהשתלט עליו. קיומם משפטי ראווה נגד קצינים ליבראלים "מושחתים" אינו תרחיש שאינו סביר כדי לסלק את נאמני המשטר הישן ולבסס את השלטון על המערכת הצבאית. הבעיה היא שצבא מצרים מצויד בנשק אמריקני מתקדם, והשתלטות של הגורמים האסלאמיים על מנגנון זה עלולה להיות מסוכנת מאד לאזור כולו.


מורסי, בן ה-61, הינו ד"ר להנדסה. הוא אינו כריזמטי בעליל, אינו מלהיב בנאומיו בלשון המעטה, אך גם אינו נוטה להתלהם (לפחות לעת עתה). לא נראה כי מורסי ינסה לשבור את הכלים בנושא הישראלי, ואף לא פעם הצהיר כי תנועתו תכבד את כל ההסכמים הבינלאומיים שמצרים חתומה עליהם, לרבות הסכם השלום עם ישראל. עם זאת, לא ברור עד כמה יהיה מחויב לדבריו טרם קיום הבחירות, עד כמה הוא יהיה עצמאי בהחלטותיו, ואם לא יהיה בכיר כלשהוא בתנועה שימשוך בחוטים בחשאי. במסע הבחירות שלו אמר כי הסוגיה הפלסטינית תתפוס מקום מרכזי במדיניות שלו, ומאחר שתנועת האחים המוסלמים הינה תנועת האם של החמאס, מצרים תחת נשיאותו צפויה להיות עוינת לישראל באופן כללי, גם אם לא יחולו שינויים מהותיים בהסכם השלום. יש לציין כי לצדו של מורסי תעמוד תמיכה רחבה בפרלמנט האסלאמי של מצרים, דבר שיסייע לו להדוף ביקורת ולשמור על ארשת של יציבות, אך אישיותו האנמית, והעדר הנסיון המדיני והכלכלי יעמדו כנגדו.  


לסיכום, תנועת "האחים המוסלמים" במצרים תצטרך להתמודד מול הבעיות הכלכליות ופוליטיות קשות בעידן של מיתון כלכלי עולמי כשתנועות סלפיות ואולי גם ג'האדיסטיות מזנבות בה ומושכות ממנה תמיכה. לפיכך, ניתן לקבוע כי העתיד של מצרים מעולם לא נראה קודר יותר.

בסבב הבא של הבחירות לנשיאות מצרים: מורסי מול שפיק

על-פי תוצאות הבחירות הסבב הראשון לנשיאות מצרים זכה מחמד מורסי, נציג תנועת "האחים המוסלמים", ב-25% מהקולות; אחמד שפיק הליבראלי שזכה ב-24%; מעט אחריהם זכו חמדין צבאחי הנאצריסט השמאלן (22%) ואחריו אבו אלפתוח האסלאמיסט (17%), המתיימר לייצג אסלאם מתון למרות היותו המועמד המועדף על-ידי הסלפים.

                                               אחמד שפיק - האם יזכה בסבב הבא?

בעקבות תוצאות אלה, יתקיים סבב נוסף לבחירות, שייערך מחוץ למצרים ב-3 ביוני ובתוכה ב-16 וב-17 ביוני, מאחר שאף מועמד לא זכה ביותר מ-50% מהקולות בסבב הראשון.

תוצאות הבחירות יכולות ללמד כי לשפיק הסיכויים הגדולים ביותר לזכות בסבב הבא, שכן תומכי מוסא וצבאחי צפויים להצביע לו (זכו יחד בסבב הראשון בכ-58%), בעוד שתומכי עבד אל-פתוח מהזרם האסלאמי צפויים להצביע למורסי (זכו יחד בסבב הראשון בכ-42%). 

תוצאות הבחירות יכולות להצביע על מאבק בתוך מצרים בין הזרם האסלאמי (המיוצג על-ידי האחים המוסלמים והסלפים) לבין הזרם הליבראלי (שפיק וצבאחי). ההצלחה היחסית של הזרם הליבראלי נובע ככל הנראה מהסתייגות הציבור הליבראלי מאפשרות של קיום משטר אסלאמי, לאחר שבבחירות לפרלמנט זכו האסלאמיסטים ברוב הקולות. סיבה נוספת שיכולה היתה לגרום להצלחה הרבה של הליבראלים היא שאננות מסוימת מצד האסלאמיסטים שחשבו שהנשיאות כבר בכיסם (ועל כך יעידו שיעורי ההצבעה הנמוכים - כ- 46% מבעלי זכות הבחירה). 

מעבר לכך, ניתן להבחין כי הבחירה נבעה מרצון הציבור לקדם אג'נדה חברתית-כלכלית. כך ניתן להסביר את ההתרסקות של עמרו מוסא (כ-11%) המתמקד במדיניות החוץ, ואת הצלחתו של צבאחי, שהרקורד שלו רחוק מלהיות ראוי לנשיאות אך האוריינטציה החברתית-כלכלית שלו חזקה. 

עוד ניתן ללמוד בשלב זה כי תושבי מצרים חלוקים בנושא מעמד השריעה וכי רבים מהם לא מעוניינים בשלטון שרעי אותו מעוניינים האסלאמיסטים לקדם. הבחירות הללו מעידות שהאוריינטציה הדתית בחברה המצרית אכן חזקה מאד, אך גם לחילוניים הליבראלים כוח והשפעה, ואולי אף יותר מהאסלאמיסטים. 

אם שפיק יזכה בבחירות בסבב השני, צפויה מצרים לזכות במנהיג מתון כלפי ישראל והמערב, אך תקיף מבית, שכן מדובר באיש צבא בעל עבר מפואר שענייני ביטחון בראש מעייניו. כך הצבא, בבת עינו של שפיק, צפוי יהיה להמשיך להינות מחוסן כלכלי ולהיות גורם מרכזי ביציבותה של מצרים. המשטר תחת שפיק יהיה חילוני לאומי במהותו ולא ייתן פתחון פה רב לגורמים האסלאמיים. עם זאת, אין להספיד עדיין את מורסי, שכן שיעורי ההצבעה הנמוכים בסבב הראשון עלולים להשתנות באופן דרמטי ולעלות בסבב השני באופן שעלול להביא לזכייתו של מורסי בנשיאות. התגייסות המונית של האחים המוסלמים ושל תומכיה לקראת הסבב הבא עלולה בהחלט לשנות את התמונה שמצטיירת כרגע. 

בחירות גורליות לנשיאות מצרים

הבחירות לנשיאות מצרים חשובות ביותר לעתידה של מצרים בעקבות השינויים שחלו במדינה מאז נפילת שלטונו של מובארכ. הבחירות יקבעו במידה לא מועטה מה יהיה הצביון של מצרים – ליבראלי, אסלאמיסטי, צבאי, חילוני-לאומי או אחר. במאמר זה נסקור את האג'נדה ואת קורות החיים של המועמדים המובילים ואת עמדותיהם המרכזיות.

                                    כרזות המועמדים השונים מעטרים את רחובות קהיר

                                          

המועמדים המרכזיים:

עמרו מוסא – מוסא ליד קהיר, בן 76, עורך דין בהכשרתו, חילוני (דבר שמהווה חיסרון מסוים עבור רבים מהמצרים, שהאוריינטציה שלהם היא האסלאמית), לאומי-מצרי ופאן-ערביסט. הצטרף לשירות הדיפלומטי של מצרים כבר ב-1958 ומאז כיהן בתפקידים רבים: יועץ שר החוץ (1983-1977) ונציג מצרים באו"ם ב-1983-1981 ובין 1991-1990. שגריר מצרים בהודו ובשוויץ (1986-1983). כיהן כשר חוץ תחת מובארכ בין השנים 1991 ו-2001 – ולכן מזוהה עם המשטר של מובארכ הנתפס כיום כמושחת. בהמשך היה מזכ"ל הליגה הערבית, ובתקופתו התערער מעמדו של מוסד זה – דבר נוסף שמרחיק את מוסא מהנשיאות. לעומת זאת, מבין המועמדים השונים, מדובר במועמד המנוסה ביותר. בנוגע לישראל – מוסא תמיד נחשב לעוין לה. במצעו מדבר על אחדות לאומית, ממשלה יציבה, מלחמה בשחיתות וחיזוק השקיפות, ביטחון לאזרח ועצמאות לרשות השופטת. הסוגיה הפלסטינית צפויה לעמוד בראש מדיניות החוץ שלו, כשהפתרון המוצע על-ידו הוא הקמת מדינה פלסטינית בגבולות 67' שבירתה ירושלים המזרחית. מדבר גם על מזרח תיכון מפורז מנשק גרעיני ועל כיבוד כל ההתחייבויות הבינלאומיות של מצרים כולל הסכם השלום עם ישראל - אם כי אמר לא פעם בקמפיין הבחירות שלו כי הסכמי קמפ-דיוויד מבוטלים וכי יש "לבחון מחדש" את הסכם השלום, לדבריו. 

עבד אל-מונעם אבו אל-פתוח - מועמד איסלאמי עצמאי. יליד קהיר, בן 61, רופא ילדים בהכשרתו. כבר במהלך לימודיו באוניברסיטת קהיר עסק בפעילות פוליטית וכיהן כיו"ר התאחדות הסטודנטים. הוא נעצר למשך מספר חודשים במסגרת מבצע המעצרים הנודע שביצע הנשיא אנור סאדאת ב-1981 נגד מתנגדי שלטון, אך הדבר לא הסית אותו מדרכו. בזמן שלטון מובארכ ריצה אבו אל-פתוח מאסר של חמש שנים שבמהלכו קיבל רישיון לעריכת דין. ב-1987 הצטרף לתנועת האחים המוסלמים, בה פעל עד לפני כשנה אז הכריז על מועמדותו לנשיאות בניגוד להחלטת מועצת השורא, שקבעה כי הארגון לא יריץ מועמד מטעמו לנשיאות. הצעד המרדני של אל-פתוח התקבל בכעס בקרב ראשי התנועה והם החליטו להדיחו. מדבר על אסלאם מתון ("וסטי") שסמכותו נובעת מ"אלאזהר", אם כי הרקורד שלו כולל פעילות בארגון האסלאמי הקיצוני "אלג'מאעה אלאסלאמיה" ואף נחשב ממקימיה ומבכיריה. בנוסף, יוחסו אליו בעבר התבטאויות קשות נגד ישראל והמערב. לרגל הבחירות הוא מנסה להצטייר כמתון ומדבר על אחדות לאומית של מוסלמים ונוצרים ומציג עצמו כקודם כל כמצרי. הוא אינו מגדיר עצמו כסלפי, אך זוכה לתמיכת הסלפים ושל גורמי "אלג'מאעה אלאסלאמיה". חזונו, על-פי דבריו, הוא מדינה דמוקרטית עצמאית שהערכים האסלאמיים טבועים בה, אנשים מתפרנסים בה בכבוד, האזרח זוכה לכבוד מצד השלטון והשלטון פועל כדי לממש את שאיפות המתקוממים נגד מובארכ. מדבר על העצמת האזרח על-ידי חינוך, ערכי האסלאם, תיירות והשבת הביטחון תוך מאה ימים. מבטיח לחזק את מצרים בכל התחומים. אבו אל-פתוח גם מתחייב לבטל את המשפטים הצבאיים שנערכים לאזרחים בימים אלה ולשפוט מחדש כל אזרח שנשפט בבית הדין הצבאי. מכנה את ישראל "עוינת" ולא פעם "הישות", כדי לבטא את חוסר ההכרה בה ועיונותו כלפיה. כמו-כן, רואה בהסכם עם ישראל הסכם שיש לשנותו. בעימות הטלוויזיוני שקיים עם עמרו מוסא נראה אבו אל-פתוח רהוט וכריזמטי יותר. נראה שהוא הרבה יותר מחובר לצרכי העם מאשר מוסא המתנשא והמנוכר. על אף חוסר נסיונו המדיני, הוא ניצח בבחירות המוקדמות שנערכו בקרב מצרים המתגוררים בחו"ל, דבר שיכול אולי לרמוז על מעמדו החזק. 

מחמד מורסי - מורסי, בן 61, יו"ר המפלגה של תנועת "האחים המוסלמים" בפרלמנט ("מפלגת החירות והצדק"), ד"ר להנדסה מאוניברסיטת דרום קליפורניה. פעילותו נגד משטר מובארכ הביאה למעצרו מספר פעמים. אף שהוא חבר במספר ארגונים מצריים המתנגדים למדינת ישראל, נראה כי מורסי מנסה לא לשבור את הכלים בנושא הישראלי, ולא פעם הצהיר כי תנועתו תכבד את כל ההסכמים הבינלאומיים שמצרים חתומה עליהם, לרבות הסכם השלום עם ישראל. במסע הבחירות שלו אמר כי הסוגיה הפלסטינית תעמוד בראש סדר העדיפויות שלו. מאחר שתנועת האחים המוסלמים הינה תנועת האם של החמאס, מצרים תחת נשיאותו צפויה להיות עוינת לישראל. לזכותו עומדת תמיכה רחבה בפרלמנט, אך הינו פחות דומיננטי וכריזמטי משני המועמדים הקודמים שנזכרו. יש לציין כי תנועת "האחים המוסלמים" בחרה בו כפשרה, לאחר שהמועמד המועדף שלה, ח'יראת אלשאטר, נפסל.

אחמד שפיק –המועמד המועדף של אנשי הצבא והזרם הליבראלי. מתון מאד, לאומי מצרי, אינו דתי, מתון גם כלפי ישראל ואף הביע נכונות לבקר בה. שפיק, בן 71, מתהדר בעבר צבאי מפואר. הוא שירת כטייס וב-1996 מונה למפקד חיל האוויר. ב-2002 מונה על-ידי מובארכ, חברו מחיל האוויר, לשר התעופה האזרחית. הוא כיהן בתפקיד עד שמובארכ, בניסיון לרצות את אזרחיו המתקוממים, מינה אותו לראש ממשלה. יש המאשימים אותו במעורבות בדיכוי המהומות שהתקיימו במצרים נגד משטרו של מובארכ. עם זאת, רבים רוחשים לו כבוד. 

חמדין צבאחי - נאצריסט, חילוני, איש שמאל. היה חבר פרלמנט מטעם מפלגת השמאל "אלכראמה" וחבר פרלמנט. בן 57, עורך עיתון של עיתון "אלכראמה". חסר ניסיון פוליטי ממשי.

מועמדים נוספים (בסך הכל הרשימה מונה 13 מועמדים) פחות מוכרים וסיכוייהם נמוכים יותר להיבחר. ב-26 במאי ועדות משנה אמורות לסיים את מלאכת מיון הקולות וב-29 במאי יוכרזו התוצאות הסופיות. אם איש מהמועמדים לא יעבור את רף 50%, יעלו שני המובילים לסיבוב שני, שייערך מחוץ למצרים ב-3 ביוני ובתוכה ב-16 וב-17 ביוני, וב-21 ביוני תכריז ועדת הבחירות העליונה על נשיא מצרים הבא.

יש לזכור כי בהעדר חוקה חדשה, עדיין יישארו מספר שאלות בלתי פתורות, כגון: מהן סמכויות הנשיא? ומה יהיה מעמד השריעה במדינה? אך נראה כי במהלך השנה הקרובה יינתנו תשובות גם לשאלות אלה. באופן פרדוקסלי, בבחירות אלה בוחרים המצרים נשיא שאינם יודעים בבירור מה יהיו סמכויותיו, מאחר שחוקה חדשה עדיין בשלבי התגבשות. סביר להניח כי מעמד הנשיא יהיה איתן, אך הוא יוגבל על-ידי הפרלמנט מחשש לריכוז סמכויות רב מדי בידי אדם אחד. 


לסיכומו של דבר, נראה שלאף אחד מהמועמדים אין ניסיון בתחום החברתי-כלכלי, וקיים חשש כי בהעדר יכולת להתמודד עם בעיות בתחום זה, תהפוך ישראל לשק החבטות של מצרים. ברור שעבור ישראל אחמד שפיק הוא המועדף, אך סיכוייו לזכות נמוכים על-פי רוב הפרשנים. המועמדים האחרים בהחלט בעייתיים מבחינת ישראל.

משבר הגז עם מצרים - משבר כלכלי או מדיני?

התקשורת בישראל מוצפת בפרשנויות סביב נושא ההחלטה המצרית לבטל באופן חד-צדדי את הסכם הגז בין ישראל למצרים. ישנם פרשנים הטוענים שמדובר במהלך כלכלי בלבד. לעומתם, טוענים אחרים כי מדובר במהלך שעיקרו מדיני ומסכן את הסכם השלום בין ישראל למצרים. מאחר שהפוליטיקה והכלכלה במזרח התיכון שלובים זה בזה (אולי יותר מאשר במקומות אחרים), ההסבר ההגיוני ביותר הוא שמדובר במהלך המשלב בין הדברים.

                             צילום אחד הפיצוצים שהתרחשו בצינור המוביל גז ממצרים לישראל

כדי לנתח את ההחלטה המצרית, יש לבחון תחילה את מהלך האירועים בצורה אובייקטיבית - בשנת 2005 נחתם הסכם משולש - בין החברה הלאומית המצרית הכפופה לשר הנפט המצרי (EGAS), חברה מצרית בשם EMG (חברה שלמעשה הינה שותפות עסקית בינלאומית, בה ליוסי מימן כ-12.5% באמצעות חברת "אמפל", בעוד שיתר הבעלים בחברה הם משקיע מצרי המקורב לשלטון מובארכ בשם חסין סאלם, שבינתיים נמלט לספרד וטוען שמכר את אחזקותיו בחברה, ומשקיעים זרים, בעיקר אמריקאים, וכן חברת הגז התאילנדית שמחזיקה %25 מהחברה) וחברת החשמל הישראלית. ההסכם נועד להסדיר את הספקת הגז ממצרים לישראל. EGAS, החברה האחראית על איתור והפקה של הגז המצרי מטעם ממשלת מצרים התחייבה לספק את הגז ו-EMG נקבעה כגורם האחראי להעברת הגז באמצעות צינורות למתקן של חברת החשמל הישראלית באשקלון. ההסכם לווה בהסכם מדיני עליו חתמו שר התשתיות הישראלי דאז, בנימין בן אליעזר, ושר הנפט המצרי, בנוכחות ראש ממשלת מצרים דאז, ובו צוין כי הסכם הגז מהווה מעין המשך לנספח כלכלי בהסכם השלום עם מצרים (נספח בהסכם השלום שבכלל עוסק בנפט ולא בגז). כאן נקטה ישראל בצעד בעייתי משום שקשרה הסכם כלכלי במהותו לעניין מדיני ראשון במעלה - הסכם השלום בין המדינות - ובכך גרמה לכל משבר עסקי-כלכלי להפוך באופן אוטומטי גם למשבר מדיני. 

בכל אופן, על-פי ההסכם המשולש, EGAS התחייבה לספק 7 מיליארד מ"ק גז טבעי לשנה לישראל למשך 20 שנה, עם אופציה להארכת החוזה. בעקבות ההסכם, החלה EMG בפרויקט להנחת צינור תת-ימי מאל-עריש לאשקלון לאורך 100 ק"מ בעלות של כ-500 מיליון דולר. ב-1 במאי 2008 החלה הזרמתו הראשונית של גז מצרי לחופי הארץ. ההחלטה העסקית של EMG נשענה על הערכה מוטעית לפיה החוזה ימומש לפחות למשך 20 שנה ויכסה על ההוצאה האדירה בתשתית הצינורות, אך מתברר כי החברה היתה אופטימית מדי. החברה נשענה על הערכה מוטעית לפיה מצרים היא מדינה יציבה, למרות שבפועל שליטה דאז, מבארכ, היה מעל גיל 70 ומאבקי הירושה כבר הסתמנו באופק לצד אופוזיציה עולה וגוברת נגד המשטר. 

ההסכם שרד יפה, פחות או יותר, בין תחילת ההספקה בשנת 2008 ועד לנפילת משטרו של מבארכ בראשית 2011, עם שיבושים קלים למדי, אלא שבעקבות נפילת משטר מובארכ התרחשה סדרת פיצוצים/חבלות בצינור מצד גורמים אסלאמיים קיצוניים הקשורים לאלקאעידה (בסך הכל כ-14 פיצוצים/חבלות שהתרחשו מאז נפילת שלטון מובארכ). בעקבות זאת, על-פי דיווחים בתקשורת, היתה זו EMG שפנתה לבוררות בינלאומית בשווייץ ואיימה לתבוע מרשויות הגז במצרים מיליארדי דולרים כפיצוי על השיבושים באספקת הגז שנגרמו לה בשל פיגועי טרור שהתבצעו בצינור מאז קריסת שלטונו של מבארכ. בתגובה, חברת הגז המצרית (EGAS) יצאה בהודעה החד-צדדית על ביטול ההסכם שנומק בחוב כספי שבו נושאת לכאורה כלפיה חברת EMG על סך 56 מליון דולר בעבור הגז החלקי שכן הוזרם לישראל מאז פיצוץ הצינור הראשון בפברואר 2011 (כ- 20% מההתחייבות החוזית). סביר להניח שהחשש מתשלום מיליארדים עמד כנגד עיניהם של קברינטי חברת EGAS ולא הסכם השלום עם ישראל, אף על כך ניתן להתווכח. בהודעה רשמית שמסרה "אמפל" נטען כי EMG  "רואה בביטול ההסכם צעד בלתי חוקי שנעשה שלא בתום לב". ב"אמפל" דרשו כי המצרים יחזרו בהם מהצעד וציינו כי בעלי המניות ב-EMG בוחנים צעדים משפטיים ואף שוקלים לפנות לגורמים מדיניים. כך הפכה התסבוכת הכלכלית למדינית כשלחברת EMG אינטרס כלכלי מובהק להפוך את הבעייה העסקית שלהם לעניין מדיני הנוגע ליחסי ישראל-מצרים. כך קרה שפוליטיקאים ישראלים שונים מיהרו לצאת בדברי הספד על השלום בין ישראל ומצרים וחיממו את הזירה הבינלאומית. חשוב להדגיש - הסכם הגז אינו סותר את הסכם השלום עם מצרים, אשר אינו כולל בשום מקום אזכור לפיו מצרים מחויבת לספק גז לישראל. גז לא נכלל כלל בהסכם המקורי. הטעות של ממשלת ישראל היתה, כאמור, ב-2005, כאשר כרכה את הסכם הגז עם הסכם מדיני, לפיו הסכם הגז מהווה המשך לעקרון שהוזכר בהסכם השלום בין ישראל למצרים בהקשר אחר - של אספקת הנפט ממצרים לישראל.  


מהלך האירועים מראה כי מדובר במחלוקת כלכלית במהותה, אך לא ניתן להתעלם גם מהרקע המדיני שבודאי השפיע על ההחלטה המצרית. מצרים, מאז נפילת מבארכ, פונה בהדרגה לעבר אג'נדה אסלאמית קיצונית הטומנת בחובה סבירות גבוהה לעימות עם ישראל. הדבר בא לידי ביטוי בעליית כוחם של האחים המוסלמים (תנועת האם של החמאס) ושל הסלפים (מוסלמים אדוקים, חלקם ג'האדיסטים). כעת אומנם שולטת במצרים מועצה צבאית זמנית, המנוהלת על-ידי הגנרל טנטאוי הנחשב לגורם פרגמטי, שלא ידחף לביטול הסכמים בינלאומיים, אך הלחץ הציבורי לביטול הסכם הגז עושה את שלו. למרות ההכחשות מצד גורמים רשמיים במצרים, לא סביר להניח שהחברה קיבלה את ההחלטה ללא אישור ממשלת מצרים, אם כי גם זה ייתכן באווירת הכאוס במדינה. האווירה הציבורית במצרים קשה כלפי ישראל וההנחה הרווחת היא שמחיר הגז המצרי הנמכר לישראל הינו זול מדי (2.5 דולר למ"ק) ושגורמים המקורבים למבארכ "תפרו" את חוזה הגז בצורה מושחתת, כדי לקדם אינטרסים אישיים. כיום, ההסכם נחשב במצרים למעשה הונאה של המשטר הישן. בכירים במשטר הישן ושני בניו של מבארכ נחקרים בפרשת שוחד בעניין. מדי יום שומע המצרי הממוצע על כך שישראל אשמה בכך שמצרים מפסידה מיליוני דולרים, בהסכם המנצל אותה ולא משרת את האוכלוסייה המצרית. 


סביר להניח כי מבחינה כלכלית עדיף למצרים להמשיך ולמכור גז לישראל, אפילו בזול, מאשר לא למכור לישראל בכלל, במיוחד לאור המצב הכלכלי העגום במדינה. המצרים הבינו זאת כיממה לאחר ההחלטה החד-צדדית, וגורמים רשמיים מצריים מייד הודיעו שהם מוכנים לחדש את הסכם הגז, אך במחיר גבוה יותר, דבר המעיד על כך שדלתם אינה סגורה לגבי המשך התקשרויות עם ישראל וכי המחלוקת היא כלכלית במהותה, הרבה יותר ממדינית. המצרים אף שללו אפשרות לפגיעה בהסכם השלום בין המדינות. יש לציין בנוסף, כי המצרים מבינים שבטווח ארוך – באמצעות מאגרי תמר - לישראל תהיה היכולת לספק בעצמה את צרכי האנרגיה שלה, ולכן ייתכן שלקחו בחשבון שישראל ממילא על סף עצמאות בנושא הגז, לכן היא בכל מקרה לא תמשיך בעתיד לייבא ממצרים גז, ולפיכך, כדאי אולי להקדים תרופה למכה ולבטל את החוזה לפני שהישראלים יבטלו אותו, וכך להרוויח אהדה בקרב הציבור המקומי ולהצטייר כפטריוטים, במיוחד לפני הבחירות לנשיאות". ככל הנראה, לא העריכו במצרים, כי פוליטיקאים ישראלים יפרשו את המהלך כהפרה של הסכם השלום.

לסיכום, הסכמים כלכליים בעלי מימד מדיני הינם בעייתיים במיוחד. הטעות של ישראל מלכתחילה היתה שכרכה חוזה להספקת גז - הסכם כלכלי במהותו - עם הסכם מדיני. כך נוצר מצב שבו כל מחלוקת כלכלית הפכה לגורם שעלול להתלקח למשבר מדיני. היה מוטב שהסכם הגז לא היה מלווה בהסכם המדיני, במיוחד לא כזה שקושר את עסקת הגז לשלום עם מצרים, אפילו במרומז. מעבר לכך, בחוזים מדיניים-כלכליים - שבהם נכרך הסכם כלכלי בהסכם מדיני -  עלול ההסכם להתפרש בקרב הציבור כ"קומבינה" של יחסי הון-שלטון, ואכן כיום במצרים ההסכם נתפס כ"קומבינה" כזו, לפיה מובארכ דאג למקורביו ולא לאינטרס הלאומי (טענה שככל הנראה יש בה מן האמת). אם ההסכם היה כלכלי בלבד, היו חברות פרטיות מגיעות לבוררות, והבורר היה פוסק, קרוב לודאי, פשרה בין הצדדים. בחוזה כלכלי שמלווה בהסכם מדיני, המצב מראש בעייתי יותר ועלול לסבך את המדינה ביחסיה עם מדינות אחרות כאשר פורץ משבר עסקי-כלכלי. 

עם זאת, מבחינה מדינית, סביר להניח שמצרים תשמור מכל משמר - לפחות בטווח הקצר - על הסכם השלום עם ישראל, המקנה לה 1.3 מיליארד דולר אמריקאי מדי שנה. יהיה זה צעד מאוד לא נבון מצדה אם תוותר על סכום זה במצבה הכלכלי הנוכחי. יש לציין כי יחסיה הכלכליים של ישראל מאז אירועי "האביב הערבי" במצרים דווקא מראים סימני עידוד ופריחה ולא התדרדרות. לישראל שיתוף פעולה כלכלי-פוליטי עם מצרים בחסות ארצות-הברית, והוא הסכם אזור הסחר המוגבל (QIZ)  המאפשר לישראל ולמצרים לייצא לארה"ב ללא מיסים. תעשייה זו מכניסה למצרים מדי שנה 4 מיליארד דולר ואחראית ל-100 אלף מקומות עבודה. יצוא הסחורות מישראל למצרים גדל בשנת 2011 לעומת שנת 2010 בכ-%42 והגיע לכ-210 מיליון דולר. גידול זה נובע בעיקר בשל יצוא הכימיקלים מישראל. מתחילת שנת 2012 נרשם זינוק נוסף ביצוא הישראלי למצרים לעומת השנה הקודמת. 

לקריאה נוספת:

http://www.themarker.com/dynamo/1.1691719
http://www.globes.co.il/news/article.aspx?QUID=1056,U1335350627961&did=1000743242
http://www.israeldefense.co.il/?CategoryID=484&ArticleID=2259&SearchParam=%D7%A7%D7%A8%D7%99%D7%90%D7%AA+%D7%94%D7%A9%D7%9B%D7%9E%D7%94

פרויקט הגרעין האיראני - סיכויים וסיכונים

הפרשנים הרבים הדנים בימים אלה בנושא הגרעין האיראני מעלים שאלות רבות לדיון. השאלות המרכזיות הן: עד כמה איראן קרובה להשגת נשק גרעיני? במקרה שאכן תשיג איראן נשק גרעיני, האם יעודו יהיה לשמש נשק הרתעתי בלבד, כדי לבסס את מעמדה של איראן כמעצמה אזורית ולהעניק למשטר מעין ערובה לשרידותו? או שמא הנשק נועד לצורך תקיפת/השמדת ישראל? ואם אכן נועד לתקיפת/השמדת ישראל, עד כמה האיום הוא ממשי ומיידי? האם המשטר האיראני הינו רציונאלי ופועל על-פי ההגיון? ואם כן, האם הדבר מעיד על כך שהסיכויים לשימוש בנשק הגרעיני נמוכים? האם הצעדים שננקטים מצד המערב, לרבות הסנקציות על איראן אפקטיביים או דווקא גורמים למשטר באיראן להאיץ את פיתוח פרויקט הגרעין? והאם לאיראן יש כלל זכות להקים פרויקט גרעין ("פרויקט אזרחי לצרכי שלום", לטענתם)? ואם לא, מי אמור למנוע זאת ממנה?

השאלות רבות וקשות, ובאופן טבעי מתקיים ויכוח סוער בנוגע לתשובות עליהן. הדעות השונות של הפרשנים והיעדר מידע כולל מקשים על גיבוש דעה חד-משמעית בנושא, אך מאחר שהשאלות הן הרות גורל עבור כל ישראלי, אין מנוס מלהתמודד איתן. 

-          עד כמה איראן קרובה להשגת נשק גרעיני?

בעניין זה ניתן להתייחס לדברי ראש המוסד היוצא, מאיר דגן, שטען לפני ימים אחדים (בתוכנית  "60 Minutes" – ראה קישורית לתוכנית להלן) כי איראן קרובה כשלוש שנים מהשלמת פרויקט הגרעין. אם נצרף לכך את דברי ראש הממשלה, בנימין נתניהו, ששודרו לפני כשבוע, לפיהם ההחלטה לתקוף את איראן יכולה להתבצע תוך ימים או חודשים, אך לא שנים, ניתן להעריך במשתמע כי איראן רחוקה לפחות חודשים מהשלמת הפרויקט, אך לא במרחק של שנים.

-         עד כמה המשטר האיראני פועל על-פי הגיון? ועד כמה סיכייו להשתמש בנשק הגרעיני ממשיים?

רבים מהפרשנים טוענים כי השלטון האיראני הינו פרגמטי ופועל על-פי כללי ההגיון ושיקול הדעת, למרות עמדותיו הרשמיות הקיצוניות, וכי אינו נוטה לנקוט צעדים הנחשבים להתאבדותיים מבחינתו. הפועל היוצא מכך הוא שלא סביר כי משטר הפועל בשיקול דעת ובהגיון יעשה שימוש בנשק גרעיני, שעלול להביא בסופו של דבר להביא להשמדתו ולהשמדתה של אוכלוסיית איראן. על-פי פרשנים המצדדים בעמדה זו, המשטר האיראני יעדיף את הנשק הגרעיני כנשק אסטרטגי לצורכי הרתעה וכמכשיר לביסוס מעמדה של איראן כמעצמה אזורית ועולמית בעלת יוקרה והשפעה רבה. כמו-כן, ייתכן שהמשטר האיראני רואה בנשק הגרעיני ערובה לשרידותו, מתוך צורך הרתעתי לצרכי פנים, אם כי הדבר לא נראה סביר וגם לא יעיל (שכן לא נראה כי הציבור האיראני יימנע מלהפיל את השלטון, אם יחפוץ בכך, רק בשל העובדה שברשות השלטון נשק גרעיני). 

  

על-פי הפרשנים המצדדים בטענה לפיה המשטר באיראן פועל בצורה הגיונית ובשיקול דעת, עולה הטענה לפיה מאז המהפכה האסלאמית בשנת 1979 המשטר האיראני לא פעל בצורה בלתי שקולה, אלא הפגין יכולת חשיבה אסטרטגית לטווח ארוך, כמו במשחק השחמט, אותו המציאו הפרסים (או לפחות הדבר מיוחס להם). ראש המוסד היוצא, מאיר דגן, גם חושב כך, וטען בראיון לתוכנית "60 Minutes" כי האיראנים הם אנשים פרגמטיים איתם ניתן להתמקח ולהתפשר (סוחרים מבטן ומלידה, או "ממציאי תרבות הבאזאר" כלשונו). עם זאת, לא בטוח שעם האיאתוללות, שהם מקבלי ההחלטות באיראן, ניתן יהיה להתפשר על בסיס "מקח וממכר" שמתקיים בשווקים, שכן האיאתוללות רחוקים מאד מאותה תרבות באזאר, ונחשבים לבעלי עקרונות נוקשים עליהם אינם מתפשרים ובהם הם דבקים בקיצוניות. 

לעומת הפרשנים הטוענים שהאיראנים פרגמאטיים ניצבים פרשנים אחרים הטוענים כי איראן נשלטת על-ידי מנהיגות קיצונית במיוחד, שאינה פועלת על-פי שיקול הדעת המקובל ועלולה בסבירות גבוהה לעשות שימוש בנשק גרעיני. אבי תפיסה זו הוא המזרחן הידוע, פרופ' ברנרד לואיס, הרואה במשטר האיראני משטר הפועל על בסיס אידיאולוגיה משיחית. אחד המומחים האמריקאיים הבכירים לחקר איראן, ששרת בפנטאגון שנים רבות (בין השאר תחת שלטון בוש הבן), ד"ר הארולד רוד, מצדד בתפיסה של לואיס וטוען כי המשטר האיראני קיצוני ביותר, פונדאמנטליסטי ובעל חזון משיחי באופן שמעלה את הסבירות כי יעשה שימוש בנשק גרעיני. על-פי תפיסת מנהיגי איראן, לטענת רוד, יצירת מצב כאוטי-אפוקליפטי אשר ניתן להגיע אליו כתוצאה משימוש בנשק גרעיני, הוא מהלך רצוי בעיני המשטר האיראני שייקרב בהכרח - על-פי תפיסת המשטר - את בואו של המשיח המוסלמי (ה"מהדי") ואת יום הדין, לו מייחל השלטון. ניתוח זה מחייב התייחסות לזרמים אידולוגיים השונים הקיימים באליטה השלטונית באיראן, ואחד מהזרמים הללו הוא אכן הזרם המשיחי, אותו מייצג יותר מכל הנשיא האיראני, מחמוד אחמדי-נז'אד. לעומת אחמדי-נז'אד, המנהיג העליון של איראן, עלי ח'אמנא'י, שהינו מקבל ההחלטות הראשי באיראן, אינו נמנה על הזרם המשיחי, עד כמה שידוע לנו, וגם לא ידוע עד כמה האיאתולות שבסביבתו מחזיקים בתפיסה זו. כפי הנראה, ח'אמנא'י אף מתנגד לזרם זה, והרחיק מקרבו תומכים בזרם זה. אחמדי-נז'אד הינו תלמידו של האיאתוללה מחמד תקי מצבאח יזדי, מבכירי אנשי הדת באיראן, שנחשב למנהיג החוג המשיחי באיראן (המכונה "חוג'תיה"), אך לאחרונה התנער מצבאח יזדי מאחמדי-נז'אד, בעקבות הקרע שנוצר בין ח'אמנא'י לאחמדי-נז'אד, והוא התייצב לצדו של ח'אמנא'י. כך נראה שהזרם המשיחי באיראן נדחק הצדה באיראן, לפחות לעת עתה, אם כי גם קיים סיכוי כי הוא מבעבע מתחת לפני השטח. יש לציין כי מחולל המהפכה האיראנית, איאתוללה ח'מיני, הרחיק בשנות השמונים את החוגים המשיחיים מקרבתו, בעוד שח'אמנא'י, שקרב אליו חוגים אלה עד לשנתיים האחרונות, החל להרחיקם מחשש שיחלישו את מעמדו כמנהיג אבסולוטי, שכן הזרם המשיחי מצדד בין השאר בביזור מסוים של המנהיג הרוחני. מאבקי הכוח בין ח'אמנא'י לאחמדי-נז'אד בשנתיים האחרונות מרמזים כי כוחו של ח'אמנא'י חזק בהרבה מזה של אחמדי-נז'אד, וכי לא בטוח כי נראה את אחמדי-נז'אד כנשיא לאחר 2013 (הבחירות לנשיאות יתקיימו בשנה הבאה, שכן כהונת נשיא היא לארבע שנים, ואחמדינז'אד בשלהי כהונתו השנייה). יש לקחת בחשבון שח'אמנא'י כבר לא כל כך צעיר (בן 72) ותוך כמה שנים עלול לעלות במקומו איאתוללה קיצוני שנמנה על הזרם המשיחי, ואז האיום האיראני עלול להיות ממשי הרבה יותר. עד כמה שידוע לנו, ח'אמנא'י שולט כעת ללא עוררין ב"משמרות המהפכה" שאמונים על אבטחת  פרויקט הגרעין והפעלתו, וכי הוא ממנה את האנשים במנגנון זה באופן אישי. עם זאת, אין לשלול את האפשרות כי מתחת לפני השטח האסכולה המשיחית חדרה לשורות אנשי "משמרות המהפכה". במקרה כזה קיים סיכון מסוים לשימוש בלתי מבוקר בנשק הגרעיני מצד אחד או כמה מאנשי "משמרות המהפכה" (סיכוי שהוא קלוש, בשל מערכות הבקרה המקובלות בפרויקט מעין זה).

-         מדוע דווקא ישראל נתפסת כיעד העיקרי לתקיפה?

ישראל נחשבת "רק" ל"שטן הקטן" על-פי האידיאולוגיה הח'מיניסטית, בעוד שארצות-הברית היא "השטן הגדול". אז איך קרה שישראל הפכה ליעד העיקרי להתקפה אפשרית מצד איראן? האם האיראנים מעוניינים לאכול את הקינוח לפני המנה העיקרית? היינו מצפים שאיראן תתמקד בארצות-הברית, היא "השטן הגדול" בעיניהם, אך לא כך הדבר. ייתכן שהמשטר באיראן מתרכז בישראל מתוך תפיסה שהיא יעד קל יותר להשתלח בו. השמדת ישראל, לצערנו, היתה ועודנה סיסמה שנתפסת כרטוריקה מגייסת ממדרגה ראשונה בעולם המוסלמי כדי ללכד את השורות, ובכך מעוניינת המנהיגות האיראנית. הפניית השנאה לישראל נועדה, בראש ובראשונה, לקדם אחדות אסלאמית תחת שרביט איראן שתאפיל על השסע בין השיעים לסונים, שכן הנושא הפלסטיני, ובמיוחד גורל ירושלים, נתפס על-ידי המוסלמים ככלל כנושא החשוב ביותר. סביר להניח שמנהיגי איראן כיום לא רואים בישראל את האויב העיקרי, שכן הם מבינים שישראל לא מסכנת את קיומה של איראן, וספק רב אם המשטר האיראני יהיה מוכן לסכן את קיומה של איראן רק כדי לפגוע בישראל. האיראנים מבינים שישראל היא מס שפתיים כדי לשריין תמיכה בעולם המוסלמי, והם גם מבינים כי לישראל יכולת תגובה. הסיכון כי איראן תעביר לחזבאללה או לחמאס נשק גרעיני, כדי להתחמק מתגובה ישראלית קיימת, אך הסבירות לכך היא לא גבוהה במיוחד, שכן פרויקט גרעין הוא נכס אסטרטגי לאומי ממדרגה ראשונה שמדינות לא נוטות להעביר הלאה לגורם אחר, אך גם לכך ישראל צריכה להיות ערוכה.

-         מי אמור למנוע מאיראן נשק גרעיני ?

התשובה היא: לפחות ארצות-הברית, סעודיה, בחריין וישראל. למעשה, כל מדינה שחשה מאוימת על-ידי איראן או/ומעוניינת בעולם בטוח יותר. אלא שאת היעד רבים רוצים להשיג, אבל את המשימה לא רבים, אם בכלל, מעונינים לבצע. אובאמה נמנע באופן שיטתי מעימות צבאי, האירופאים חוששים מההשלכות הכלכליות של מתקפה והסעודים והבחריינים אינם מסוגלים לתקוף את איראן. על-פי מה שאנחנו שומעים בתקשורת, תקיפה ישראלית תוכל רק לעכב את פרויקט הגרעין האיראני, שאתריו פזורים, לדברי מאיר דגן, על פני עשרות אתרים. לפיכך, נראה כי תקיפה ישראלית אינה כדאית והשלכותיה עלולות להיות חמורות לגבי ישראל. לא רצוי שישראל תיכנס לבדה לעימות מול מעצמה כמו איראן, שהוכיחה עצמה כבעלת יכולת לספוג אבדות במהלך מלחמת איראן-עיראק, בה נהרגו כ-750,000 איראנים, והמשטר רק התחזק מאז. ישראל פועלת נכון כשהופכת את נושא הגרעין האיראני לבעיה בינלאומית, ובכך תורמת במידה רבה להפעלת הסנקציות נגד איראן, סנקציות חונקות השוחקות את כלכלתה ועשויות למוטט את הכלכלה האיראנית ולערער את השלטון בה.  

-         האם הצעדים שננקטים מצד המערב, לרבות הסנקציות כלפיה אפקטיביים או דווקא גורמים לשלטון האיראני להאיץ את פיתוח פרויקט הגרעין?

המנופים השונים המופעלים נגד איראן נועדו לעכב את תוכנית הגרעין וחלקם אפקטיביים. המטרה של הסנקציות הכלכליות היא להציב דילמה בפני המשטר האיראני – או שאתם מוותרים על פרויקט הגרעין או שהמשטר שלכם יקרוס כלכלית (דילמה קשה לכל מדינה באשר היא). מכאן שהמשטר האיראני צריך להחליט – להפסיד הרבה כסף ולהמשיך עם הגרעין או לוותר על הפרויקט ולזכות בכלכלה יציבה. נראה כי למשטר האיראני כבוד עצמי גבוה מאד, והוא לא מוכן לכרוע ברך בפני תכתיבי המערב ולציית לו. ייתכן שגם המשטר האיראני מעריך כי יתמודד עם הסנקציות מבחינה כלכלית ובסופו של דבר המערב ימצמץ ראשון, כאשר מחירי הנפט ירקיעו שחקים. אז יוכל המשטר האיראני אולי אף להרוויח מהסנקציות לטווח ארוך, כשמחירי הנפט יישארו בשיא. נראה כי המשטר האיראני מוכן להקריב לפחות חלקית את הכלכלה האיראנית על מזבח הכבוד הלאומי והשאיפות להפוך למעצמה איזורית, כזו שתוכל בעתיד להכתיב את התנאים באזור. בנסיבות אלה, סביר להניח כי האיראנים מאיצים כעת את פרויקט הגרעין, כדי שיוכלו להציב בקרוב עובדה מוגמרת. ייתכן שהמשטר האיראני יצהיר כי מוכן לוותר על פרויקט הגרעין כשבפועל כבר יהיה ברשותו המוצר המוגמר. צריך לקחת בחשבון כי הטלת הסנקציות הגיעה בשלב מאוחר מידי, וייתכן שאם היו מופעלות על איראן לפני עשר שנים, הן היו יעילות. כעת, הטלת הסנקציות ממש בישורת האחרונה של פרויקט הגרעין האיראני נראית צעד לא אפקטיבי במיוחד, אלא אם כן הכלכלה האיראנית לא תעמוד בסנקציות ותתמוטט.

-         האם לאיראן יש כלל זכות להקים פרויקט גרעין ("פרויקט אזרחי לצרכי שלום", לטענתם)?

ישנם הטוענים שלאיראן יש זכות מלאה להחזיק בפרויקט גרעיני למטרות אזרחיות, כמו מדינות רבות אחרות. מסיבה זו איראן טוענת כי מטרתה היא הקמת פרויקט גרעין אזרחי. מומחים טוענים כי תהליך המעבר משימוש באנרגיה אזרחית לאנרגיה לשימוש צבאי יכול לקחת מספר שבועות, כך שאיראן בעלת הפרויקט האזרחי עלולה להחליט תוך שבועות מספר על הפיכתו לפרויקט צבאי. המדיניות האיראנית הזו נועדה, כפי הנראה, להטעות את הקהילייה הבינלאומית, מה גם שאיראן היא אחת מיצואניות הנפט הגדולות בעולם ואינה זקוקה במיוחד לפרויקט גרעין אזרחי.

סיכום

ניתן להעריך כי איראן לא תעז להשתמש בנשק גרעיני, לפחות תחת עלי ח'אמנא'י, אך מדובר בתהליך התחמשות מסוכן. שינויים בהנהגה האיראנית, למשל התחזקות הזרם המשיחי, או לחילופין הרגשה של המנהיגות האיראנית כי היא נדחקת לפינה עלולים להיות מסוכנים מאד עבור ישראל. מעבר לכך, הצטיידות איראן בנשק גרעיני עלולה להוביל למרוץ חימוש גרעיני באזור, במיוחד סעודיה, מצרים ותורכיה הנאבקות עם איראן על הגמוניה אזורית, ואז מצבה האסטרטגי של של ישראל עלול להתדרדר.

לסיום, אף אחד לא יודע בוודאות אם איראן תשתמש בנשק גרעיני או מתי, וייתכן שהמשטר האיראני טרם גיבש מדיניות סדורה בנושא. לפיכך, על ישראל להיערך להגנת העורף ולהימנע מתקיפה באיראן שעלולה להתברר כלא יעילה ואף עלולה לחשוף את העורף הישראלי להתקפות נקם מצד איראן ושלוחותיה, ובמיוחד חזבאללה וחמאס. ייתכן מאד כי קיומו של פרויקט הגרעין האיראני היא עובדה מוגמרת, שכן איראן נמצאת כבר בישורת האחרונה שלו, בשלב שבו לא נהוג לוותר, אלא בו המוטיביציה והאנדרנלין עולים והרצון לסיים גבוה במיוחד. מעבר לכך, יש לקוות כי הסנקציות החמורות נגד איראן יובילו בסופו של דבר לקריסת השלטון האיראני באופן שיסיר את איום הגרעין.  

 לעיון נוסף:

 "60 Minutes" עם מאיר דגן - http://www.cbsnews.com/video/watch/?id=7401688n&tag=contentBody;storyMediaBox
המאמר של הארולד רוד - http://www.stonegateinstitute.org/2883/iranian-regime-rational