כישלון מדיניותו של אובאמה במזרח התיכון

הביקורות כלפי נשיא ארצות-הברית, ברק אובאמה, מתעצמות הן בתוך ארצות-הברית והן מחוצה לה, ככל שמערכת הבחירות לנשיאות ארצות-הברית מתקרבות (סוף שנת 2012). ביקורות אלה מעלות שאלות נוקבות לגבי המדיניות האמריקאית במזרח-התיכון בעת הנוכחית.

                                                  נשיא ארצות הברית, ברק אובאמה


כדי לנתח את מדיניותו המזרח-תיכונית של אובאמה, רצוי אולי לסקור תחילה את מדיניותה של ארצות-הברית במזרח-התיכון לאורך השנים, שכן במידה רבה ממשיך אובאמה מדיניות שהתגבשה במשך שנים רבות על-ידי מדינאים אמריקאיים שונים ועם זאת הביא עימו גם רוח של שינוי. 

ארצות-הברית החלה את מעורבותה במזרח-התיכון בתקופה מאוחרת יחסית, לאחר סיומה של מלחמת העולם השנייה. האינטרסים של ארצות-הברית במעורבות במזרח-התיכון היו לקדם בריתות אסטרטגיות עם מדינות האזור כדי לחסום את בריה"מ, זאת במסגרת "המלחמה הקרה" - מלחמה שהיתה לא רק צבאית-אסטרטגית, אלא גם מלחמה אידיאולוגית בין הקומוניזם לדמוקרטיה הליבראלית. מעבר לכך, היו לארצות-הברית אינטרסים כלכליים שבראשם קיום תנועה חופשית של הנפט ממדינות המפרץ למשק האמריקאי, תוך שמירה על מחירי נפט נמוכים שיאפשרו לכלכלה האמריקאית להתפתח ופתיחת שווקים נוספים למכירת מוצרים אמריקניים. אם כן, במדיניות האמריקאית כלפי המזרח התיכון השתלבו אינטרסים אסטרטגיים, כלכליים ואידיאולוגיים. לעיתים התנגשו האינטרסים השונים ועוררו קונפליקט בממשל. הדבר בא לידי ביטוי במיוחד בכך שחלק מאנשי הממשל האמריקאי משכו במהלך השנים לכיוון תמיכה בישראל כשותף אידיאולוגי ואסטרטגי, בעוד אחרים בממשל העדיפו לחזק את הקשרים עם מדינות המפרץ, ובמיוחד סעודיה, בעלת מצבורי הנפט האדירים, על חשבון ישראל, למרות העדר ערכים משותפים בין תושבי מדינה זו לבין תושבי ארצות-הברית. 

מלחמת ששת-הימים ב-1967 הוכיחה לאמריקאים כי ישראל היא כוח מוביל באזור שיכול להתמודד מול צבאות ערב ולהביסם, דבר שעודד את חיזוק הקשרים איתה, במידה מסוימת על חשבון קשריה עם מדינות ערב. עם זאת, בעקבות מלחמת יום הכיפורים ב-1973 המצב השתנה לגישה מאוזנת יותר, שכן ארה"ב הבינה שעליה לאזן בין האינטרסים הכלכליים שלה במפרץ הפרסי לאינטרסים שלה מול ישראל (מה שסייע לארה"ב להגיע למדיניות זו היתה העובדה שבמהלך המלחמה סעודיה בחרה להשתמש ב"נשק הנפט", כלומר הקפצת מחירי הנפט פי 4! כדי ללחוץ על ארצות-הברית להגביל את תמיכתה בישראל). תכלית מדיניות זו היתה להוביל לפיוס בין ישראל למדינות ערב, דבר שבסופו של דבר הוביל לשלום בין ישראל למצרים תחת חסותו של הנשיא ג'ימי קרטר, מי שמעולם לא נחשב מאוהדיה המובהקים של ישראל. בשלב זה דאגה ארצות-הברית להציג עצמה כמתווכת ניטראלית המחויבת כלפי שני הצדדים, הישראלי והערבי, זאת כדי להראות כי אין לה נטייה מועדפת כלפי ישראל (על-פי מודל זה, נקבע כי במסגרת הסכם השלום בין ישראל למצרים יהיה הסיוע האמריקאי למצרים זהה לזה שתקבל ישראל). מדיניות זו נועדה לאפשר לארה"ב להינות משני העולמות ולזכות לפופולארית באזור.

שנת 1989 (קריסת בריה"מ), ששמה קץ ל"מלחמה הקרה", פתחה תקופה חדשה בה העולם מתנהל במידה רבה תחת מעצמה מובילה אחת, היא ארצות-הברית. מתוקף מעמדה, הרשתה ארצות-הברית לעצמה להתערב התערבות צבאית בסכסוכים באזור באופן חסר תקדים, והדוגמה המובהקת היא המבצע לסילוקו של צבא עיראק מכווית בשנת 1991 מתוקף בריתה האסטרטגית של ארצות-הברית עם כווית. עד אז שלחה ארצות-הברית כוחות קטנים לאזור במקרים קיצוניים וכוחות אלה פעלו בעיקר לצורך יצירת איום בלבד (כך בלבנון ב-1958 ובעיראק ב-1958 כשעבד אלכרים קאסם, נשיא עיראק, איים לכבוש את כווית). במקביל המשיכה ארצות-הברית לקדם פיוס בין ישראל לעולם הערבי, באופן שבא לידי ביטוי בדחיפה קדימה של תהליך אוסלו (1993) והשלום עם ירדן (1994).

אירועי 11 בספטמבר 2001 היוו שלב משמעותי נוסף במדיניות מעורבות ארצות-הברית במזרח-התיכון. בשלב זה סימנה ארצות הברית את  "ציר הרשע" והיתה נכונה להפיל משטרים סוררים, ובראשם משטרו של צדאם חוסיין, ולהכות בטאלבאן באפגניסטן. המאבק של בוש הבן באסלאם הרדיקלי ובמיחוד בארגון אלקאעידה, האחראי על פיגועי 11 בספטמבר, הובילו למתחים חסרי תקדים בין ארצות-הברית לעולם הערבי והמוסלמי, מה שהצטייר בעיני רבים כמלחמת-דת בין נצרות לאסלאם. בתקופה זו התחדד העימות בין ארצות-הברית לאיראן, דבר שתרם במידה רבה להתחזקות קשריה של ארצות-הברית עם ישראל, מצרים ומדינות המפרץ הפרסי (ברית של מתונים מול "ציר הרשע"). במקביל, טרחה ארצות-הברית (במיוחד מזכירת המדינה, קונדוליסה רייס) "לעודד דמוקרטיזציה" במזרח-התיכון בין הגורמים המתונים יותר, ולכן דחקה באבו מאזן לערוך בחירות חופשיות (שבהן זכה החמאס); לחצה על מובארכ לקיים בחירות חופשיות (אך משהבין מובארכ כי "האחים המוסלמים" עומדים לזכות בבחירות, התעשת וזייף את תוצאותיהן) וקיימה דיון עם מדינות המפרץ על מנת לקדם רפורמות (במיוחד במערכת החינוך, אך גם בנושאים כגון מעמד אישה והייצוג הפוליטי במדינה). מדיניות קידום המודרניזציה כשלה, ולא רק שלא קידמה דמוקרטיה, אלא אף חיזקה את האסלאם הרדיקלי ועוררה עוינות רבה יותר כלפי ארצות-הברית, שנתפסה יותר ויותר כמעצמה אימפריאליסטית המתערבת בענייני הפנים של מדינות האזור.

מדיניות אובאמה – הימנעות מעימותים והתרפסות בפני העולם הערבי והאיסלאמי

אובאמה נבחר בשלהי שנת 2008 לכהונתו הראשונה כשארה"ב היתה שקועה בלחימה בעיראק ובאפגניסטאן, הפופולאריות שלה באזור היתה בדעיכה משמעותית ובעיותיה הכלכליות הקשו עליה. על רקע נסיבות אלה הבטיח אובאמה עוד במסע הבחירות שלו כי יסיג את הכוחות האמריקאיים מעיראק. ביוני 2009 הוא אף השמיע את גרסת חזונו המזרח-תיכוני, המעיד על רצונו להתפייס עם העולם המוסלמי. לאחרונה הדגיש אובאמה בנאום נוסף את מחויבותו לתהליך השלום הישראלי-פלסטיני, כשמטרתו היתה להפגין את תמיכתו בישראל ואת מחויבותו לתהליך השלום תחת רעיון שתי מדינות לשני העמים. באותה הזדמנות ניסה גם להפיג במעט את המתחים בין ישראל לארצות-הברית שהגיעו לשיא בימי כהונתו ולהראות לציבור הבוחרים היהודי בארצות-הברית כי הקשרים עם ישראל מצוינים, כדי שיתמכו בו ויריצו אותו לכהונה נוספת. ניתן, אם כן, להסיק כי מדובר במדינאי שקול, ליבראלי ומתון שלא ממהר להתעמת ומקדם דיאלוג עם המוסלמים, כדי שלא לדרדר את היחסים איתם שהגיעו לשפל חסר תקדים. 


עם זאת, נתפסת מדיניותו של אובאמה לא אחת כהתרפסות כלפי האסלאם ולכך יש מחיר כבד, שכן נתפס כתבוסתן. במספר נסיבות הפתיע אובאמה ברמת הנכונות שלו להתרפס כלפי האסלאם: דוגמא אחת היא כשקידם בברכה הקמת מסגד ענק בקרבת "גראונד זירו" בשם חופש הדת (לא השכיל להבין כי מדובר כאן באקט הצהרתי-תודעתי וכי המקום עלול להפוך לאתר עלייה לרגל שבו יצרחו "אללה אכבר" - במובן של קריאת מלחמה - וישבחו האירוע הזה, מספר מטרים מהמקום שבו קרסו מגדלי התאומים); בהזדמנות נוספת קד קידה מול מלך סעודיה, עבדאללה, אקט שרבים פרשו זאת, כולל מומחי שפת גוף, ככניעה לשליט המוסלמי. לאחר מכן, הצטרפה אליו מזכירת המדינה, הילרי קלינטון, לביקור בקהיר והפתיעה בכך שעטתה על עצמה מטפחת שנראתה כרעלה (כפי הנראה כוונתה היתה לכבד את המסורת המקומית, אך הדבר התפרש על-ידי רבים מתושבי המזרח התיכון כאקט של כניעה, וגרוע מכך - סימן מובהק לחולשתה של ארצות-הברית). לאחרונה התפרסם בתקשורת במקורות שונים כי בעקבות אירועי "האביב הערבי" (שמתברר כ"אביב אסלאמי" ככל שחולף הזמן) הרחיק אובאמה לכת והוא נפגש בחשאי עם גורמים אסלאמיים קיצוניים חברי תנועת "האחים המוסלמים", תנועת האם של החמאס, הנחשב לארגון טרור גם בארצות-הברית.     

 אובאמה קד קידה בפני המלך הסעודי. מומחי שפת גוף פרשו זאת כהתרפסות וכניעה בפני המנהיגים המוסלמים...

הילרי קלינטון מצטרפת למערך ההתרפסות בביקור בקהיר ובוחרת לעטות כיסוי ראש העוטף אותה כרעלה

מעבר להתרפסות, ניתן להבחין בנקל כי הרתיעה מעימותים עם העולם הערבי והאסלאמי, שהפכה לגולת הכותרת של מדיניותו המזרח-תיכונית, מתפרשת על-ידי רבים מתושבי האזור כסימנים של חולשה. בנסיבות אלה, אין פלא כי בעולם הערבי והאסלאמי רואים את ארצות-הברית כמעצמה בשקיעה, וחלקם אף מפנטזים על ניצחון האסלאם והשתלטותו על העולם. רתיעתו של אובאמה מעימותים חמורה במיוחד בנוגע ליחסו כלפי איראן. אובאמה הושיט לאיראן יד לפיוס בתחילת כהונתו והיא דחתה אותה; הוא נרתע מלתקוף מתקני גרעין (אם יעשה זאת, זה יהיה רק תחת לחץ מאד מאסיבי), ובחר להתמקד בניסיון חסר סיכוי לייצר עימה דיאלוג; נטישתו את עיראק מהווה ניצחון אדיר לאיראן, שכן עיראק היתה זירת עימות חסר תקדים בין איראן לארצות-הברית. כך נותרת איראן כשידה על העליונה.

במצב הנוכחי, נותר הממשל האמריקאי עם מזרח תיכון שבו אין לו בני-ברית אמיתיים מלבד ישראל, אך גם היא מתייחסת למדיניותו בספקנות; תורכיה, בת-ברית אסטרטגית החברה בנאט"ו היא ידידה מפוקפקת תחת ארדואן האסלאמיסט; מצרים הנוכחית, תחת עליית כוחם של האחים המוסלמים והסלפים, אינה יכולה לשמש בת ברית בשום מובן; בירדן ישנו מלך שמעמדו מתערער מיום ליום וצפון אפריקה הפכה להיות זירה אסלאמית במלוא מובן המילה. אין בכוונתי להטיל על אובאמה את האחריות על המצב הנוכחי במזרח התיכון, שכן מדובר כאן בהרבה מאד תהליכים פנימיים שקרו באזור ואינם קשורים ישירות אליו, אך, יחד עם זאת, מצופה מנשיא אמריקאי להפגין יותר מנהיגות ונחישות מול האסלאם הפוליטי הגואה באזור ולהראות פחות סימנים של חולשה.


לצפייה בנאום אובאמה לעולם האסלאמי ביוני 2009, ראה: http://www.youtube.com/watch?v=NaxZPiiKyMw

האם הנפילה של אסד אכן תהיה ברכה למזרח התיכון?

שר הביטחון, אהוד ברק, טען אתמול כי "נפילתו של נשיא סוריה, בשאר אל-אסד, תהיה ברכה למזרח-התיכון". למרות תחושת הסיפוק שעשויה להופיע מכך שאחד מאויביה המושבעים של ישראל עומד לאבד את כיסאו, האם אכן צפויה למזרח התיכון ברכה גדולה מנפילתו?

                                        בשאר אל-אסד - נפילתו טובה לישראל?

מחד גיסא, יש מקום לאופטימיות מצד שר הביטחון. בשאר אל-אסד מעניק חסות לחמאס ומאפשר מעבר נשק ופעילים מאיראן ללבנון באופן חופשי ובכך תורם תרומה מכרעת להתעצמות כוחו של חזבאללה. נפילת משטרו של אסד עשויה, אם כן, לפגוע בכוחן של חמאס וחזבאללה. זו הסיבה לכך שחזבאללה, על-פי דיווחים בתקשורת, מיהרה להגיש סיוע לבשאר אל-אסד בדיכוי המהומות בסוריה. וזו גם הסיבה לכך שהחמאס בודק כרגע אפשרות לשוב לירדן משם סולק לפני כעשור, שכן חמאס לא רואה עוד בסוריה משכן בטוח עבורו (במיוחד לאור העובדה שהחמאס ממשיך שלא להביע תמיכה במשטר אסד על רקע המהומות בסוריה, דבר שמאד מכעיס את אסד ומקורביו הרואים בחמאס כפוי טובה). יש לציין כי בירדן יוצרו צעדיו של החמאס לעומת מרחב הפעולה הרב שממנו נהנה החמאס בסוריה. בנוסף, אסד הינו שותף אסטרטגי חשוב של איראן באזור, ולכן נפילתו תפגע ככל הנראה במעמדה האסטרטגי של איראן ותתרום לבלימת תהליך התעצמות השפעתה של איראן באזור. אם כן, נראה כי נפילת בשאר אל-אסד תביא מבחינת ישראל לתפיסת שלוש ציפורים במכה אחת (החלשת מעמדה האסטרטגי של איראן באזור, החלשת חזבאללה והחלשת החמאס).

מאידך גיסא, אין הרבה מקום לאופטימיות, שכן סביר להניח שנפילתו של בשאר תוביל לעליית תנועת "האחים המוסלמים" במדינה וגורמים איסלאמיים נוספים, ולא למשטר ליבראלי ופרו-מערבי. יש לזכור שבסוריה רוב מכריע של סונים (כ-75%) הנשלטים ביד ברזל על-ידי המיעוט העלווי (12%-8% מהאוכלוסייה על-פי הערכות שונות). העלווים, ששייכים לענף באסלאם שהתפצל מהשיעה, ולדעת רבים מהמוסלמים אינם מוסלמים כלל (בשל חלק ממנהגיהם שנתפסים כפגאניים), נהנו מהשליטה בסוריה מאז עלה חאפט' אל-אסד לשלטון בהפיכה צבאית בשנת 1970, ועתה הם עומדים לאבד את הבכורה בשלטון ואף נתונים כעת בפני סכנה של חיסול פיזי, מאחר שהיוו בסיס התמיכה העיקרי לשלטון. עם נפילת השלטון, אם כן, די ברור כי הרוב הסוני יהפוך לגורם הדומיננטי בשלטון (גם אם יהיו בחירות חופשיות ביותר, המועמדים הסונים יבחרו בבני עדתם). מאחר ששלטונו של אסד לא איפשר קיום של מפלגות חופשיות, למעשה התנועה המאורגנת היחידה שיכולה לקחת לידיה את רסן השלטון היא תנועת "האחים המוסלמים", שלה תשתית חזקה גם מחוץ לגבולות סוריה (דומה מאד למה שקרה המצרים). החמאס, שהיא תנועת-בת של תנועת האחים-המוסלמים, לבטח תקבל תמיכה ממשטר כזה, מה גם ש"האביב הערבי" הוביל לעליית תנועת "האחים המוסלמים" בתוניסיה ובמצרים וייתכן מאד כי יוביל לעלייתם גם בסוריה ובלוב.

אם כן, לסיכומו של דבר, האם התחזקות האחים המוסלמים טובה יותר מאשר התעצמות מעמדה של איראן באזור? - לא בטוח.  

נסיגת ארצות-הברית מעיראק - ההחלטה והשלכותיה

עד סוף החודש הנוכחי (דצמבר 2011) תשלים ארה"ב את נסיגתה מעיראק, לאחר שהוצאותיה מאז הפלישה במרץ 2003 האמירו לכטריליון דולר ולאחר שהקריבה 4,483 הרוגים (נכון לכתיבת שורות אלה) ועשרות אלפי פצועים. בזאת פורע הנשיא אובאמה את חובו לאומה האמריקנית, לאחר שהבטיח במסע הבחירות שלו כי ייסוג מעיראק. מעבר לעמידה בהבטחתו (דבר שבהחלט אין להמעיט מערכו), השאלה היא האם אובאמה קיבל את ההחלטה הטובה ביותר לארצות-הברית ולעולם, או שמא הוא מאפשר באמצעות הנסיגה את השתלטותה של איראן על מדינה זו?
                                                                 
בקבלת ההחלטה לסגת, אובאמה ללא ספק מציל חיים של חיילים אמריקנים רבים, אם כי מספר ההרוגים האמריקאים בעיראק הצטמצם בארבע השנים האחרונות באופן ניכר (בשנת השיא - 2007 - היו לכוחות הקואליציה 961 אבדות בנפש, רובם המכריע אמריקנים; ב-2008 ירד המספר ל-322; ב-2009 ל-160; ב-2010 ל-60 ; וב-2011 ל-58). מעבר לכך, הנסיגה תביא לחיסכון משמעותי בהוצאות הביטחון של ארצות-הברית, שכלכלתה סובלת מקשיים לא פשוטים. כמו-כן, באמצעות הנסיגה בולמת ארצות-הברית את הביקורת כלפיה, שכן נוכחותה בעיראק נתפסת על-ידי רוב העיראקים (וכפי הנראה גם האמריקאים) כלא לגיטימית, ושהייה לאורך זמן עלולה ליצור אנטגוניזם ועוינות מצטברים כלפי ארצות-הברית הן בעולם והן מבית.

לעומת זאת, נראה כי באמצעות ההחלטה לסגת ארצות-הברית מותירה את עיראק כמדינה חלשה לעומת שתי שכנותיה (איראן ותורכיה), באופן שמחייב את עיראק "ליישר קו" עם אותם משטרים. הנסיגה מהווה הישג לאיראן, שרואה בנסיגה האמריקאית הזדמנות להעצמת מעמדה האסטרטגי בעולם. רבים מהפוליטיקאים בעיראק קשורים לאיראן בקשר הדוק וישנן עדויות ש"משמרות המהפכה" האיראניים שולטים בעיראק בפועל מאחורי הקלעים. תורכיה, לעומת זאת, מפרה השכם וערב את הריבונות העיראקית בשטח כורדיסטאן (בחלק העיראקי שלו הנהנה מעצמאות בפועל מאז 2003). בנסיבות אלה, כשמולה שתי שכנות חזקות, תתקשה עיראק להציג אג'נדה דמוקרטית, חופשית ועצמאית. נוכחות ארצות-הברית בעיראק, שאיפשרה עד עתה לראשי השלטון בעיראק לתמרן בין ארצות-הברית ואיראן, לא תשאיר לעיראקים הרבה ברירות, אלא להתאים עצמם למצב החדש ולהתקרב לאיראן וייתכן גם לתורכיה.

אם נשווה את נסיגת ישראל מלבנון לנסיגה האמריקאית מעיראק, נראה כי הנסיגה מלבנון הובילה לצמצום מספר הנפגעים הישראלים ולעליית הלגיטימיות הבינלאומית של ישראל לתקוף את חזבאללה (בעוד שבזמן המלחמה הצטיירנו כפולשים/כובשים). עם זאת, התחמשות חזבאללה והשתלטותו בפועל על המדינה הלבנונית בחסות איראן, היא משוואה שמנבאת רעות לעיראק. באופן זה, יוכל מקתדא אלצדר (חסן נצראללה העיראקי), או מישהו בצלמו, להפוך את עיראק לזרוע נוספת של איראן, ולכך השלכות הרות גורל על מעמדה האסטרטגי של ארצות-הברית. הדבר קשור גם להיבט הפסיכולוגי של הנסיגה, שכן ארצות-הברית נתפסת יותר ויותר על-ידי אויביה, ובהקשר זה איראן, כמעצמה בדעיכה, דבר שיאיץ באויביה להכות בה בהמשך.

יש לציין כי אובאמה רצה להשאיר בעיראק 5,000-3,000 אמריקאים ככוח מסייע לכוחות העיראקיים, אך הפוליטיקאים הבכירים בעיראק, שהיו מעוניינים בכך, סרבו בסופו של דבר להצעה, כדי שלא להיחשב כעושי דבריהם של האמריקאים וככאלה המוותרים על ריבונותה של עיראק, דבר שהיה מחליש את מעמדם בקרב הציבור העיראקי.

לפיכך, ניתן לקבוע כי להחלטה הן השלכות חיוביות על ארצות-הברית ועל העולם המערבי, והן השלכות שליליות. ארצות-הברית תיאלץ בנסיבות אלה להגביר את נוכחותה במפרץ, כדי לחפות במקצת על העדר נוכחותה בעיראק, להקשות על המשטר האיראני בכל דרך מלהרחיב את ההגמוניה שלו באזור ולחזק את קשריה עם תורכיה כבעלת ברית אסטרטגית, דבר שאינו פשוט כלל וכלל בימינו. 

המהפכה האיסלאמית של מצרים

התוצאות הסופיות של הסבב הראשון של הבחירות לפרלמנט המצרי, שנערכו השבוע במצרים, מעידות על ניצחון סוחף של המפלגות האיסלאמיות. על-פי תוצאות הסבב זה (ראשון מתוך שלושה סבבים), זכתה מפלגת "החירות והצדק" של תנועת "האחים המוסלמים" ב-36.6% מהקולות; מפלגת האיסלאם הסלפי הקיצוני "אל-נור" ("האור") זכתה ב-24.3% אחוזים; יתר הקולות (40%) התחלקו בין מפלגות אחרות, ביניהן "אל-כתלה אל-מצריה" ("הגוש המצרי") הליברלי שזכה ב-13.3% מהקולות. התוצאות הסופיות ייקבעו רק בחודש מרץ 2012 לאחר שייערכו בחירות בכל המחוזות ברחבי המדינה (הסבב הראשון של הבחירות כלל 9 מחוזות מתוך 27 המחוזות של מצרים).  

                                                                הבחירות במצרים

כל מי שמצפה להפיכה צבאית, נראה כי יתבדה. בעוד שבעבר הצבא יכול היה לתפוס את השלטון, היום הדבר אינו ריאלי כל כך, שכן הציבור לא מעוניין בהתערבותו בחיים הפוליטיים ויהיה מוכן לקיים מהומות להפלתו אם ינסה לתפוס את השלטון. ממשלה בראשות "האחים המוסלמים" צפויה למנוע מעורבות של הצבא בעניינים פוליטיים ולמנות בהדרגה קצינים בכירים המזוהים איתה.

"האחים המוסלמים" מצהירים כי הם מעוניינים במשטר דמוקרטי ובשמירת חירויות הפרט, שכן רק כך יוכלו לתפוס את השלטון באופן לגיטימי. מהרגע שיתפסו את השלטון, נראה כי דמוקרטיה כבר לא תהיה, ומכך חוששים הליבראלים. אם יזכו בשני הסבבים הנוספים, נראה כי "האחים המוסלמים" יפעלו החל ממרץ 2012 להקים ממשלה רחבה ככל האפשר. באופן עקרוני, "האחים המוסלמים" יכולים לאחד כוחות עם "אל-נור" האיסלמיסטים-סלפים כדי להרכיב ממשלה (יחד שני הגושים האיסלאמיים הללו מהווים כ-60% מקולות הבוחרים ויכולים להקים קואליציה). עם זאת, לא ידוע אם קואליציה כזו תוקם, שכן "האחים המוסלמים" חוששים מדימוי קיצוני ומדגישים את נאמנותם כביכול לרוח הדמוקרטיה. בכל אופן, עד עתה שללו גורמים ב"אחים המוסלמים" את האפשרות לחבירה לסלפים.  יש לזכור כי גם ללא הסלפים הפוליטיקה המצרית תהיה קיצונית מאד כלפי ישראל וארצות-הברית, שכן גם באופוזיציה יוכלו הסלפים לדחוק ב"אחים המוסלמים" לנקוט עמדות קיצוניות יותר כלפי המערב, כך שבכל מקרה הקיצוניות האסלאמית תהיה במרכז הבמה הפוליטית של מצרים בשנים הקרובות.  

חשוב לזכור כי תנועת "האחים המוסלמים" היא התנועה המאורגנת ביותר במצרים ובעלת יכולת גבוהה לגייס כספים. זו תנועה שצמחה מלמטה: דרך מפעלי סעד, בתי-ספר וגנים שהקימו חברי התנועה לאורך השנים, החל משלהי שנות העשרים של המאה העשרים. מקור תמיכה מרכזי לתנועה הם האיגודים המקצועיים (לשכת עורכי-הדין, איגוד המהנדסים, התאחדות הרופאים וכדומה) שרבים מהם למדו במוסדות התנועה או ממלגות שהעניקה להם וכעת הם גומלים לה על כך בהצבעה, בתרומות ובפעילות למען התנועה. בשל פעילויות הצדקה שמקיימת התנועה, ל"אחים המוסלמים" כוח רב במיוחד בשכונות העניות של קהיר (בשכונות האמידות, למשל, מצר אלגדידה, התמיכה בהם מועטה, בין השאר כי האמידים נהנו בתקופת מובארכ משפע רב והינם שייכים יותר לזרם הלאומי-ליבראלי ולא לזרם האיסלאמי) ובעיירות רבות ברחבי מצרים, במיוחד השמרניות ביותר שנחשפו פחות לתרבות המערבית. זו תנועה שלא דבקה בה השחיתות והציבור מכיר את האג'נדה שלה ואת חבריה, דבר שנותן לה יתרון יחסי לעומת המפלגות החדשות שצצו לאחרונה, ואנשיה לא ידועים במיוחד לציבור. מעבר לכך, תרמה לנסיקת התנועה בבחירות התחזקות תפיסת האיסלאם הפוליטי ברחבי העולם.

מניצחון "האחים המוסלמים" בסבב הנוכחי עולה העוינות הרבה כלפי ישראל. ישנם בכירים בתנועת "האחים המוסלמים" שהתבטאו באופן עוין במיוחד כלפי ישראל, והביעו תמיכה ב"ג'יהאד" נגד ישראל וב"עיון מחדש" בהסכם השלום בין ישראל למצרים באופן מיידי, כדי לבחון את שינויו או ביטולו. אחת הטענות שהועלתה על-ידי גורמים ב"האחים המוסלמים" היא כי ההסכם שנחתם בימי הנשיא אנור סאדאת לא אושר בפרלמנט המצרי, ולכן אינו לגיטימי. בחמאס מיהרו לברך על התוצאות, שכן ניצחון "האחים המוסלמים" משרת אותם. תנועת החמאס היא הסניף הפלסטיני של תנועת "האחים המוסלמים", ובעוד שמובארכ היקשה על התנועה לפעול ויישם את הסגר על רצועת עזה, תנועת "האחים המוסלמים" במצרים צפויה לסייע באופן משמעותי מבחינה אסטרטגית וטקטית לחמאס.

בנסיבות אלה, נראה כי הסכם השלום עם ישראל נתון בסכנה. הדבר היחיד שעשוי למנוע את ביטולו הוא העדר רצונה של מצרים לאבד את הסיוע הכלכלי והצבאי שמקבלת מארצות-הברית במסגרת ההסכם.

לפרטים נוספים, ראה:

http://www.youtube.com/watch?v=zKdNStHYFSY

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4156412,00.html

http://news.nana10.co.il/Article/?ArticleID=851154

http://www.youtube.com/watch?v=gL8xcAwZEPk

מהם שיעורי הגלישה האמיתיים באינטרנט בעולם הערבי?

בעקבות אירועי ה"אביב הערבי" התעוררה לאחרונה מחלוקת בין הפרשנים השונים עד כמה באמת היה ל"פייסבוק" ול"טוויטר" מקום במחאה בעולם הערבי. מצד אחד, יש הטוענים שישנו שיעור נמוך למדי בקרב האוכלוסייה הערבית המחוברת ל"פייסבוק", ולכן לא הגיוני שמספר זעום של גולשים ארגנו מחאה כה רחבת היקף. לעומתם יש המפריזים בחשיבות "פייסבוק" ו"טוויטר" ומתארים אותם ככלי שבלעדיו לא היתה יכולה המחאה לצאת אל הפועל.

המקור להבדלים בגישות נובע בראש ובראשונה מנתונים מטעים המפורסמים על היקף השימוש באינטרנט בעולם הערבי. ניקח למשל את אתר ה-CIA, שמהווה בדרך-כלל מקור מוסמך לנתונים על מדינות העולם. אתר זה מפרסם נתונים לא מחמיאים על שיעור המשתמשים באינטרנט בעולם הערבי (למרות שהאתר עדכן לאחרונה את הערכותיו באופן ניכר כלפי מעלה). לפי אתר זה (לפי הנתונים העדכניים יותר), שיעור חדירת האינטרנט במצרים הינו כ-25%; סוריה – כ-20%-25%; לבנון – כ-25%; ירדן – כ-30%; תימן: 10%-20%; עיראק 2%-3%! בפועל, תחושת הבטן היא כי שיעור הגולשים גבוה יותר, במיוחד לגבי עיראק. בואו ניקח את עיראק כמשל.   

אם נתמקד בעיראק, נראה כי על-פי הנתונים היבשים, בעיראק גולשים באינטרנט רק 3%-2% מהאוכלוסייה. עם זאת, מי שעוקב אחר האתרים העיראקיים באינטרנט, מייד מזהה שפע של אתרים הפעילים מאד. הדבר נובע מצימאון למידע, לאחר שנים רבות שהמדינה היתה מנותקת מהעולם בימי צדאם חוסיין. האתרים העיראקיים הרבים משקפים זרמים אידיאולוגיים שונים (מהאיסלאמיסטים ההזוהים ביותר עד לליבראלים ביותר). על-פי נתוני החברה הלאומית לאינטרנט של עיראק, היו בשנת 2008 כ-250,000 מנויים רשומים באינטרנט, כלומר כ-1% מהאוכלוסייה שמנתה אז כ-28 מיליון נפש (כיום 30 מיליון). לעומת זאת, יועץ אמריקאי במשרד התקשורת העיראקי העריך באותה השנה את מספר המשתמשים באינטרנט בעיראק בכ-12 מיליון (כ-35% מהתושבים!), זאת בשל יצירת תתי-חיבורים במדינה (כלומר אנשים בודדים בעלי יוזמה עסקית רוכשים מנוי אחד ומחברים באמצעותו נוספים, לעיתים שכונה שלמה). בנוסף, תופעת השימוש באינטרנט בעבודה ובבתי קפה-אינטרנט רווחת מאד, במיוחד בבגדאד, כך גם מי שאינו מחובר לאינטרנט בביתו גולש באינטרנט. לפיכך, השימוש באינטרנט בעיראק גבוה לאין שיעור מהנתונים המפורסמים.

אין ספק "פייסבוק" ו"טוויטר" הוכיחו את יעילותם ככלים חשובים לגיוס מחאה בעולם הערבי. מחקרים שנערכו לאחרונה במצרים מעריכים כי מספר החברים ב"פייסבוק" במדינה נע בין 4 ל-9 מיליון (במצרים 82 מיליון איש), כלומר מספר אדיר של משתמשים באתר. לגבי "טוויטר", ראוי לציין כי ממחקר של משרד הפרסום הפריזאי SemiOcast, שניתח 180 מיליון ציוצים ב"טוויטר" במהלך אוקטובר 2011 ו-5.6 מיליארד ציוצים מאז יולי 2010, עולה כי בחודש אוקטובר 2011, 1.2% מכל הציוצים היו בשפה הערבית (כלומר כ-2 מיליון ציוצים בשפה הערבית הופיעו ב"טוויטר" באוקטובר 2011), דבר שמהווה עליה של 2,200% לעומת אוקטובר אשתקד. העובדה ששלטונו של מובארכ מהר לחסום את האתרים "פייסבוק" ו"טוויטר" לתושבי מצרים בתחילת המהומות עשויה להעיד כי חשיבות האתרים בגיוס המחאה היתה עצומה. עם זאת, במהלך המחאה העידו מארגני המחאה כי העבירו את המסרים לגבי ההפגנות טלפונית ולא רק ב"פייסבוק" ו"טוויטר" (כמעט לכל אזרח במצרים סלולארי), כך שהסלולארי הוא כלי משלים להעברת המידע, ולא ניתן לנכס את המהפכות בעולם הערבי באופן בלעדי ל"פייסבוק" ו"טוויטר". 

לסיכום, פרסום נתונים יותר מדויקים על השימוש באינטרנט בעולם הערבי היו יכולים להביא לניתוח טוב יותר של החברה הערבית ושל תופעת המחאה בעולם הערבי שהביאה להפלת השלטון בתוניס ובמצרים.  

                                                           בית קפה-אינטרנט בבגדאד

למידע נוסף:
http://technology.il.msn.com/internet/article.aspx?cp-documentid=159913932
http://opennet.net/research/profiles/iraq

http://www.usatoday.com/tech/news/2005-11-14-iraq-internet_x.htm

סימני התערערות השלטון בירדן בעקבות "האביב הערבי"

התקשורת הישראלית והעולמית עסקה אתמול בביקורו של מלך ירדן, עבדאללה השני, ברמאללה, וציינה כי מטרת ביקורו היתה לחזק את מעמדו של אבו מאזן, שהתערער בעקבות כישלונו להפוך את הרשות הפלסטינית למדינה ה-194 באו"ם ובעקבות ביצוע עסקת שליט שחיזקה את מעמד החמאס על חשבונו. אך מה באשר למעמדו של המלך עצמו?
   

                                

                                                           עבדאללה מלך ירדן

בעקבות "האביב הערבי" שסחף את העולם הערבי מתחילת השנה, התערער מעמדו של המלך עבדאללה באופן ממשי עד כדי סכנה לקריסת שלטונו. גילויי האופוזיציה נגדו רבים: הפגנות שחלקן אלימות מתקיימות נגד המשטר (בהן משתתפים פעילים אסלאמיים, רבים מהם חברי תנועת "האחים המוסלמים", לצד פעילים ליבראלים שמעוניינים בקידום תהליך דמוקרטיזציה בממלכה); הציבור מבטא ביתר שאת את הסתייגותו מקשרי המלך עם המערב; המשטר מואשם תכופות בשחיתות וככזה המנוהל על-ידי קבוצה אינטרסנטית קטנה; נשמעות טענות גוברות על העדר דמוקרטיה אמיתית בממלכה ועל דיכוי מצד מנגנוני הביטחון. המלך אף סופג לאחרונה קללות המופנות כלפיו בציבור (עד לאחרונה הביקורת הופנתה רק כלפי המלכה, אך לאחרונה התרבו מקרים שבהם קיללו אזרחים את המלך, דבר שמהווה עבירה שעונשה הוא עד שלוש שנות מאסר...). האבטלה הגבוהה (כ-13%) אינה מוסיפה יציבות לממלכה, למרות שגם אלה שעובדים נותרים לעיתים קרובות עניים.

על רקע זה מנסה המלך לגייס את "הבעיה הפלסטינית" - הנושא המסורתי שבו משתמשים שליטי העולם הערבי לצרכיהם - כדי לבסס את מעמדו באיזור. זו הסיבה לכך שבשנה האחרונה הירבה המלך להשמיע דברי ביקורת קשים כלפי ישראל (לפני כשבוע אף הפליא בדבריו  כשאמר כי "לישראל תאריך תפוגה" כל עוד אינה מקדמת את השלום עם הפלסטינים סביב פיתרון שתי המדינות) וזו גם הסיבה להגעתו לרמאללה. בעודו רואה כיצד מובארכ מאבד את כסאו כשההמונים מתארים אותו כמשתף פעולה עם ישראל, הוא נושא עיניו לארצו שבה הנושא הפלסטיני בוער מאד, שכן לפחות שני-שלישים מתושבי ירדן הם פלסטינים. בניגוד לסבו, המלך עבדאללה הראשון (שנרצח על-ידי פלסטיני על הר הבית בשנת 1951) ואביו, המלך חסין, שאיפתו של המלך עבדאללה השני היא התנתקות מדינית מהגדה המערבית והכרזה על מדינה פלסטינית שאינה חלק מירדן. הסיבה לכך היא הפחד שירדן תהפוך למדינה הפלסטינית ותחדל להתקיים. בהתבטאויותיו הוא שב ומציין כי ישראל מכשילה את הקמת המדינה הפלסטינית. למלך, שנישא לפלסטינית (מוצא משפחתה של המלכה ראניה מטולכרם), חשוב מאד לבסס את עצמו כמגן האינטרסים הפלסטיניים, עד כדי כך שאינו רוצה להיות מזוהה אך ורק עם אבו מאזן, שמעמדו מתערער, אלא אף מקיים לאחרונה מגעים עם החמאס להעברת פעילות הלשכה המדינית של החמאס לירדן, 12 שנים לאחר שהלשכה המדינית של החמאס הורחקה מהממלכה.  

אם הממלכה יכולה היתה לסמוך בעבר על נאמנותם של השבטים הבדווים כמשענת ליציבות במשטר, כיום מדובר במשענת קנה רצוץ. האסלאם הרדיקלי הגואה בקרב האוכלוסייה הבדווית הסובלת מעוני חמור המקשה על יצירת יציבות ומתינות. האסלאם הרדיקלי מושך אליו גם פלסטינים לא מעטים, ואפילו בראש תנועת "האחים המוסלמים" בירדן עומד פלסטיני בשם המאם סעיד. כיום "האחים המוסלמים" דורשים אולי יותר מכל גורם אחר במדינה חירויות ודמוקרטיזציה, שהרי הם יודעים שבבחירות חופשיות הם יזכו ואז יוכלו ליצור משטר דיקטטורי כפי שהחמאס יצר בעזה בעקבות הבחירות החופשיות ברשות הפלסטינית שנערכו בינואר 2006. רמז לרחשי ליבם של האיסלאמיסטים נשמע בהפגנות שנערכו ביום ששי האחרון ברבת-עמון, ובמהלכה נשמעו קריאות לחידוש הח'ליפות האסלאמית.

ימים יגידו אם המלך עבדאללה יהיה המלך האחרון שתדע ירדן. כפי שהדברים נראים כעת, התמוטטות השלטון המלוכני עלולה להפוך לממשית.


למידע נוסף:
http://www.nybooks.com/articles/archives/2011/dec/08/jordan-starts-shake/?pagination=false
http://news.nana10.co.il/Article/?ArticleID=829041
http://www.iba.org.il/bet/?entity=801578&type=1
http://www.youtube.com/watch?v=lcaABSH8Tx0
http://www.youm7.com/News.asp?NewsID=535143&SecID=88&IssueID=0

הצצה לספרי "שבטיות, עדתיות ולאומיות בעיראק, 1958-1920"

ספר זה נועד למלא חסר בחקר התפתחות הקונפליקט העדתי בעיראק ובמקומה של השבטיות
בקונפליקט זה באמצעות שימוש במקורות מגוונים, ביניהם מקורות ארכיוניים, מחקרים אקדמיים ועיתונות.

הספר, המבוסס על עבודת דוקטורט בנושא שנכתבה בהדרכת פרופ' יוסף קוסטינר ז"ל ופרופ' עפרה בנג'ו, תבדל לחיים ארוכים, מתרכז ביחסי שלוש העדות הגדולות בעיראק: העדה הערבית הסונית, העדה השיעית והעדה הכורדית בין השנים 1958-1920 ומתחקה אחר תהליך התפתחותה של עיראק כמדינה וכחברה שבה עדת מיעוט - העדה הערבית הסונית - שלטה על רוב שיעי ועל מיעוט כורדי בעל נטיות בדלניות. 

הספר מתאר את התפתחות הקונפליקט בין העדות לנוכח תהליכי המודרניזציה שעברה החברה בעיראק
בתקופה הנידונה ועוקב אחר התפקיד שמילאה השבטיות הן במסגרת כל אחת מהעדות האלה, הן ביחסים שבין העדות והן במערכת הפוליטית של המדינה. הספר מגלה כי בעוד הכורדית פיתחו לאורך השנים את הלאומיות הנבדלת שלהם, העצימו השיעים את מאבקם בערבים הסונים סביב השליטה על מנגנוני המדינה ומשאביה הכלכליים וסביב ניסוחה של הלאומיות העיראקית. 

הספר משמש מקור חשוב להבנת הרקע ההיסטורי, החברתי והפוליטי של עיראק, ומהווה בסיס להבנת
המציאות הפוליטית והחברתית של עיראק בימינו, בה העדתיות והשבטיות ממלאות תפקיד מרכזי. 

ניתן להזמין את הספר ממרכז משה דיין ללימודי המזרח התיכון ואפריקה - אוניברסיטת תל-אביב:
http://www.dayan.org/newbookhebrew.htm

"מעמד הביניים" שעומד מאחורי גל ההפיכות בעולם הערבי

לאחרונה הורגלנו לשמוע פרשנויות שונות על כך ש"מעמד הביניים" - דור משכיל וליבראלי שצמח בעשורים האחרונים בעולם הערבי - עומד מאחורי המהפכות שהתרחשו במדינות האזור, מתוניסיה עד מצרים וסוריה. בני מעמד זה הם בעלי מודעות פוליטית, חשופים לתרבות המערבית באמצעות האינטרנט וערוצי הלוויין ומתוארים לעיתים קרובות כמבשרי רוח חדשה במזרח התיכון. אך מי הוא באמת אותו "מעמד ביניים"? כיצד ניתן לאפיין אותו? והאם ניתן עדיין להתייחס למונח זה ברצינות בעולם הערבי של ימינו? ואולי חשוב מכך - האם ניתן לאפיין אותו מבחינה אידיאולוגית?

כדי לענות על שאלות אלה יש לחזור תחילה למקור המונח "מעמד ביניים" מבחינה היסטורית. מונח זה התפתח באירופה על-ידי סוציולוגים והוגי דעות כקארל מרקס ומקס וובר כדי לבטא את הבורגנות שצמחה באירופה במאה ה-19 והתמקמה בין מעמד הפועלים לאליטה. מעמד זה, של בעלי מקצועות חופשיים (עורכי-דין, רופאים, עיתונאים וכדומה) שהיה מצומצם למדי, הביא עימו תמורות אידיאולוגיות, ובעיקר את הלאומיות המודרנית.

במזרח התיכון של שלהי המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 היו אלה בעיקר צאצאים של משפחות האליטה המסורתית שרכשו השכלה מערבית ועיצבו את הלאומיות המודרנית תחת השפעת המערב. הם החלו ללבוש חליפות בסגנון מערבי לצד חבישת התרבוש העותמאני (במקום הלבוש המסורתי), קראו עיתונים, ניהלו שיחות בענייני חברה ופוליטיקה בבתי הקפה הרבים שהוקמו בערים באותה התקופה והיו בעלי תודעה פוליטית חזקה. מכאן דבק בהם הכינוי "אפנדיה" (כלומר "אדונים", בניגוד לבני אליטה שכונו "אעיאן" ולבני מעמד בנמוך שרובם היו חקלאים - פלאחים). דור משכיל זה והדור שבא אחריו, שכלל קצינים לשעבר בצבא העותמאני ומשכילים שעסקו בחינוך ובעיתונות, חינך בהמשך, לאחר מלחמת העולם הראשונה, את הדור הצעיר של שנות העשרים של המאה העשרים לערכים לאומיים ליבראליים למדי, אלא שהדור שצמח בשנות השלושים, הארבעים והחמישים הפך לאומני והושפע מאידיאולוגיות אנטי-ליבראליות (פאשיזם, נאציזם, סוציאליזם-לאומני ואיסלאם פוליטי על-פי בית מדרשו של חסן אלבנא, שהיה תוצר של השפעות לאומניות). דור זה ראה בבני הדור הקודם ככאלה המשרתים את האינטרסים של המערב הליבראלי. אווירה זו הצמיחה רודנים כצדאם חסין וחאפט' אלאסד, שמוצאם מהכפר גם עם את רוב חייהם חיו בעיר. אלה היו כבר בני מעמד הביניים הנמוך שחשו ניכור כלפי ראשי המדינות, שהשתייכו למעמד הביניים הותיק.

מאז שנות השבעים ובמיוחד משנות התשעים, הפכה ההשכלה המודרנית בעולם הערבי רחבה מאד, הרוב המכריע של האוכלוסייה עבר להתגורר בערים, כמעט כולם אימצו לבוש מערבי, הפכו חשופים לתקשורת המונים וטיפחו תודעה פוליטית חזקה. בנסיבות כאלה הפך השימוש במונח "מעמד הביניים" בעולם הערבי בימינו לביטוי המקביל ל"רובם של הערבים". כיום, כשמעמד הביניים כל כך התרחב, לא ניתן עוד לזהות מאפיינים חברתיים ופוליטיים ברורים של מעמד הביניים במזרח התיכון. בני מעמד זה יכולים באותה המידה להיות מוסלמים רדיקלים, שמרנים, ליבראלים, סוציאליסטים, לאומנים או דבר אחר. הקשיים להתפרנס והזעם ברחוב על המשטרים הקודמים אופפים את כל החברה כמעט, ולכן המונח "מעמד הביניים" כבר איבד במידה רבה את חשיבותו ככלי לניתוח חברתי ופוליטי.

                                                         המחאות בעולם הערבי

מאפייני "האביב הערבי" בעיראק

מאז סוף ינואר 2011 השתתפו מאות אלפי עיראקים בהפגנות הרבות שנערכו בעיראק על רקע "האביב הערבי". ההפגנות לא זכו כמעט להתייחסות בתקשורת העולמית, ככל הנראה בשל היקפן המצומצם יחסית לאלה של תוניסיה, מצרים, לוב וסוריה, וכן בשל ההערכה שלא יביאו בהכרח לשינוי של ממש במאפייני השלטון בעיראק, שנתפש כיום כדמוקרטי, בניגוד לשאר המשטרים במדינות ערב. עם זאת, נראה כי אין להמעיט בחשיבות ההפגנות הללו, שמהוות ביטוי לרצון הציבורי להשפיע על הזירה הפוליטית ועל עיצוב פניה של החברה העיראקית. 

לנוסח המלא של המאמר (כפי שהתפרסם ב"צומת המזרח התיכון" - פרסום דו-חודשי של "מרכז משה דיין", אוניברסיטת תל-אביב): http://www.tau.ac.il/dayancenter/pdfim/tzomet-amerilio-iraq.pdf

הנוסח באנגלית, כפי שהתפרסם ב-Hudson New-York:
http://www.hudson-ny.org/2270/demonstrations-iraq-democracy